חתונת קנה

הייתי שם לפני שהודלקה המנורה הראשונה. אני תמיד שם לפני שהודלקה המנורה הראשונה — אני שריחפתי על פני המים בשחר הכול, נעתי עתה דרך בית קטן בקנה, בין ריח ענבים כתושים ועשן עצים, רעש חתונת כפר המתקפלת סביב חתן עני מדי ושמח מדי מכדי לשים לב למה שעומד לבוא.

אני נחה עליו בלא מידה — כך אמרו הנביאים על מי שיבוא, ואינני מגזימה כשאני אומרת זאת על עצמי ועליו: במקום שהוא שם, אני שם, לא כאורחת אלא כנשימה בגוף. כך כשאזל היין — אותו אסון קטן שאינו אסון בעולם אך הוא ים של בושה למשפחה עניה בגליל, שם הכנסת אורחים היא כבוד והכבוד הוא כמעט הכול — חשתי בכך תחילה בה. במרים. היא לא שיפשפה ידיים. היא פנתה, כפי שהמים מוצאים מקום נמוך בלי שיאמרו להם, ומצאה אותו.

'אין להם יין.' ארבע מילים, ומאחוריהן אמון של חיים שלמים שסייעתי לבנות בה מהרגע הראשון שצללתי עליה בנצרת. היא לא ביקשה נס. היא רק ציינה את הצורך והשאירה אותו בידיו, כפי שהשאירה כל מסתורין בידיו מאז בוא המלאך. ואני, שלחשתי ייעשה לי כדברך אל תוך לבה שלה שלושים שנה קודם לכן, צפיתי בה לוחשת זאת עתה בשם זרים בסעודת חתונה.

הוא קרא לה אישה — לא בקרירות, אלא במשקל של סף הנחצה, השעה שעדיין לא הגיעה ובכל זאת כבר נשענת לתוך החדר. היא לא התווכחה. היא פנתה אל המשרתים — אנשים עניים, שכורים ליום אחד, שלא הייתה להם שום סיבה לבטוח באמו של אורח — ונתנה את ההוראה היחידה שאי־פעם חשבה, ההוראה שאני מנסה לתת למין האנושי כולו מאז עדן: עשו ככל אשר יאמר לכם.

שישה כדים עמדו לצד הקיר, אבן, מיועדים לרחיצה — מי הטהרה, מי חוק שיכול לטהר ידיים אך לא לבבות. אני יודעת דבר מה על המים. ריחפתי עליהם בבריאה; נפלתי כמבול על הארץ לטהרה; אפול כלשונות אש על אנשים מפוחדים בעליית גג לא רבות שנים לאחר היום ההוא, ומאוחר יותר עוד אישפך בכל מקור טבילה שבו נפש נרחצת ונולדת מחדש. המים הללו, בכדים הללו, עמדו להפוך לאות לכל המים שאי־פעם אשנה.

'מלאו את הכדים.' המשרתים מילאו אותם עד גדותיהם — עבודה מצמיאה, בקרירות אותו ערב גלילי, מים שנישאו בלי תלונה כי אם אמו של האורח אמרה לציית. ואני נעתי. לא ברעם. לא בהבזק שהיה עוצר את הריקוד בחוץ. נעתי כפי שאני תמיד נעה בציר העמוק ביותר של הדברים — בשקט, לגמרי, בשלמות — ומים נהיו ליין בכדים שאיש לא הביט בהם.

מנהל הסעודה טעם ולא ידע מה בידיו. הוא קרא לחתן הצידה, נבוך מבדיחה שהרגישה כמו נס: כל מארח מגיש את היין הטוב תחילה ואת הגרוע לאחר מכן, כשהאורחים כבר קהים משתייה — אך אתה שמרת את היין הטוב עד עתה. הוא לא ידע שהוא מצטט, בלי לדעת זאת, את כל הבשורה: העולם מוציא את מיטבו תחילה ותמיד אוזל; אלוהים שומר את מיטבו לסוף, ונותן אותו חינם, בחתונת כפר, לאנשים שמעולם לא ביקשו אות.

התלמידים צפו. יוחנן היה שם — זה שיום אחד ישעין את ראשו במקום שאני נשענת בו, ממש על לב האלוהים — ומשהו בו הבין עוד לפני ששכלו הדביק את הקצב. כבודו נגלה, ואני, רוח הכבוד, נחתי ביתר כובד עוד יותר על הבית ההוא, ותלמידיו האמינו בו. זה היה הראשון. עוד רבים יבואו. אך אני זוכרת את זה ברוך שאינני מסתירה: האות הראשון לא היה למען החולים או הגוססים, אלא למען שמחתה של משפחה ענייה, כדי שחתונה לא תסתיים בבושה. אפילו הכבוד, כשאני נושאת אותו, מעדיף להגיע כחסד.

התיעוד

חתונת קנה מתועדת אך ורק ביוחנן ב׳ 1-11, שם היא קרויה ארכה טון סמיון — ראשית האותות — שדרכה 'גילה ישוע את כבודו' ו'תלמידיו האמינו בו'. קנה שבגליל, המזוהה במסורת עם כפר כנא המודרנית ליד נצרת, הייתה ככל הנראה כפר קטן שבו היו ישוע, אמו ותלמידיו שזה עתה נקראו אורחים. שישה כדי המים מאבן, ששימשו לטהרה טקסית יהודית, החזיקו כמויות גדולות — הבשורה מציינת שתיים או שלוש מטרטות בכל אחד, כעשרים עד שלושים גלון, המניבות כמות של כ־120 עד 180 גלון יין.

המסורת הקתולית קוראת את האות במספר רבדים. תיווכה של מרים ('אין להם יין... עשו ככל אשר יאמר לכם') מבסס את הדפוס שהכנסייה מכנה תיווכה — הבאת הצורך האנושי לפני בנה והכוונת אחרים לציית לו; הקטכיזם של הכנסייה הקתולית (הקטכיזם 1613) מצטט את קנה כמאשש את טוב הנישואין וכמבשר את 'הברית החדשה והנצחית' הנחתמת בדם המשיח. הפיכת מי הטהרה ליין סעודת המשיח נקראת באופן מסורתי כדמות של הברית החדשה המחליפה את החוק הישן, ושל האוכריסטיה, שבה יין הופך שוב לדבר גדול יותר בדברו של המשיח. הפנייה 'אישה' מהדהדת את בראשית ג׳, ומעמידה את מרים כחוה החדשה. הכנסייה מציינת אירוע זה ליטורגית בחג האוקטבה של האפיפניה ובמסתורין המאיר השני של תפילת ורד המרים.