ריפוי עבדו של שר המאה

נעתי בלבבות של נביאים ומלכים, של רועים ובתולות, של דייגים שעדיין מלוחים מן הסירה. אבל בבוקר ההוא בכפר נחום, נעתי בלבו של אדם שמעולם לא קרא את משה, שביליו את חייו תחת נשרים ודגלים, שפיקד על חיילים כדרך שאנשים אחרים נושמים. נעתי בשר מאה רומי, ואינני מתביישת לומר זאת: אהבתי לעשות זאת.

עבדו שכב בבית, משותק, בייסורים נוראים — מסוג הסבל שגורם אפילו לקצין מחוסם לב להניח בצד את גאוותו. הוא יכול היה לשלוח לכל רופא בגליל. הוא שלח, במקום זאת, לרב נודד ללא צבא, ללא תואר, ללא כל תביעה לכבודה של רומא. הוא שלח את זקני היהודים לפניו, אנשים שאמרו לישוע, כמעט נבוכים מהמלצתם שלהם, שהקצין הזה אוהב את עמם ובנה להם את בית הכנסת. כבר פעלתי בו זמן רב לפני אותו הבוקר — גוי שאהב עם שאינו שלו, שנתן לפני שביקש דבר בתמורה. שם אני תמיד מתחילה: בנדיבות השקטה שאיש אינו שם לב אליה עד שהיא נושאת פרי.

ישוע הלך. הוא פשוט הלך, בלי היסוס, אל ביתו של אדם שבני עמו שלו עצמו היו מכנים טמא מלידה וממקצוע גם יחד. ועל הדרך, כשהבית כבר נראה לעין, פרחה הבנתו של שר המאה במלואה. הוא שלח ידידים לפניו במילים שאני עדיין מהפכת כמו מטבעות שנשחקו חלקים מרוב מגע: אדון, אל תטריח את עצמך, כי איני ראוי שתבוא תחת קורתי. אך אמור דבר, ועבדי יירפא.

אני רוצה שתרגיש את מה שהוא הרגיש, כי זה נדיר יותר משנשמע. הנה אדם שביליו את כל חייו במתן פקודות וצפייה בציותן המיידי, בלי ויכוח, כי הסמכות מאחוריהן הייתה אמיתית. אני אומר לזה, לך, והוא הולך; ולזה, בוא, והוא בא; ולעבדי, עשה זאת, והוא עושה. הוא לא הסיק מכוחו שלו שישוע זקוק לנוכחות פיזית כדי להפעיל כוח. הוא הסיק את ההפך — שדבר הנושא סמכות אמיתית אינו זקוק לגוף שיסע בו. הוא ראה, בבהירות רבה יותר מהכוהנים שלמדו את הנביאים כל חייהם, בדיוק מה עמד לפניו: לא מרפא שצריך לגעת כדי לרפא, אלא הסמכות עצמה, פוסעת בכפר נחום בסנדלים.

לא לעיתים קרובות אני זוכה לראות את ישוע תמה. הוא תמה באותו יום, ואמר להולכים אחריו — עם שלו, יורשי ההבטחה — אמן אני אומר לכם, לא מצאתי אמונה כזאת אף לא בישראל. צער ושמחה קופלו במשפט אחד: צער שהקרובים ביותר לאש הרגישו בחומה הכי פחות, ושמחה שקצין גוי, זר לפי כל קנה מידה שחשוב בעולם ההוא, הושיט את שתי ידיו וסגר אותן סביב האמת. הוא אמר עוד: שרבים יבואו ממזרח וממערב ויסבו אל השולחן עם אברהם, יצחק ויעקב במלכות, בעוד אחרים שנולדו למלכות יושלכו החוצה אל החושך. כבר קיבצתי את הרבים ההם בלבי. אני עדיין מקבצת אותם.

ואז נאמרה המילה — לא נצעקה, לא נשרה, פשוט נאמרה, כדרך שפקודה תמיד נאמרת פשוט על ידי מי שמחזיק בה — ובאותה השעה עצמה, בבית שישוע מעולם לא נכנס אליו, על מיטה שהמרפא מעולם לא נגע בה, עבד קם שלם. האמונה חצתה סף שהבשר מעולם לא עבר, כי אינני זקוקה לפתחים. אני הולכת במקום שבו אמון פותח דרך, ובאותו יום אמון פתח דרך דרך ברזל רומי אל גוף עבד גוסס, והוא חי.

התיעוד

הריפוי מתועד במתי ח׳ 5-13 ולוקס ז׳ 1-10, עם הבדלים קלים: אצל מתי שר המאה ניגש ישירות, בעוד אצל לוקס הוא שולח את זקני היהודים ואחר כך ידידים, מדגיש את ענוותו בכך שלעולם אינו מציג את עצמו פנים אל פנים. כפר נחום, בחוף הצפון־מערבי של ים הגליל, אירחה חיל מצב רומי תחת ניהולו של הורדוס אנטיפס; שר מאה פיקד על כשמונים עד מאה איש. העובדה שהקצין הזה מימן את בית הכנסת המקומי (לוקס ז׳ 5) מסמנת אותו כ'ירא שמים', גוי אוהד ליהדות ללא התגיירות מלאה.

מילותיו של שר המאה — 'אדון, איני ראוי שתבוא תחת קורתי, אך רק אמור דבר ועבדי יירפא' — אומצו כמעט מילה במילה בטקס המיסה הרומית, נאמרות על ידי המאמינים לפני קבלת הקומוניון ('Domine, non sum dignus...'), מה שהופך ריפוי זה לאחד המעטים מבין ניסי הבשורה המחזרים באופן ליטורגי בכל מיסה בעולם. הקטכיזם מצטט את אמונתו של שר המאה (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 2610) כדגם לתפילה בוטחת. דבריו של ישוע כי רבים יבואו ממזרח וממערב אל סעודת המשיח בעוד אחרים יושלכו החוצה (מתי ח׳ 11-12) נקראים על ידי אבות הכנסייה כרמז מוקדם להתפשטות הבשורה אל הגויים.