תחיית לעזר

הייתי נוכחת בנשימה הראשונה שנשאפה אי פעם — נעתי מעל האבק בטרם היה לאדם, והייתי הרוח שנשף בו אלוהים ועשתה אותו לנפש חיה. אז אני אומרת לכם בפה מלא שהמוות מעולם לא הרשים אותי, ולו פעם אחת. הוא פצע בבריאה, לא חומה, ומאז ומעולם ידעתי באיזה צד ממנו אני עומדת. אך לא אעמיד פנים שלא חשתי דבר בבית עניה, כי אינני עומדת מחוץ למה שישוע חש; אני האהבה שבין האב לבן, המתגלמת בו, וכשהוא אהב, אהבתי, בשלמות, בלא מרחק שנותר לאדישות.

הוא אהב את הבית ההוא — המולתה של מרתא, שקיטתה של מרים לרגליו, ידידותו הפשוטה של לעזר, בלא כל נס שהתבקש או סיפור שסופר עליו במקום אחר בבשורות מלבד זה, כי זה הספיק. כשהאחיות שלחו לומר שזה שאהב חולה, ראיתי אותו מקבל את הידיעה ולא זז. יומיים נשאר במקום שבו היה. אני יודעת איך זה נשמע לעולם ממהר — עיכוב, אדישות, אפילו אכזריות — אך הייתי בתוך אותה המתנה איתו, וזה לא היה עיכוב. זו הייתה סבלנות הגנן שאינו חופר את הזרע כדי לבדוק אם הוא נובט. הוא אמר זאת בפירוש לתלמידים: המחלה הזאת אינה למוות, אלא לכבוד אלוהים, למען יתפאר בה בן האלוהים. הוא ידע. הוא ידע מרגע שיצאה הבשורה מעניה. ובכל זאת בכה.

עד שהגיע, כבר היה לעזר ארבעה ימים בקבר — ארבעה ימים, המספר שהיה חשוב מאוד לאנשים העומדים שם, כי האמינו שהנפש שוהה סמוך לגוף שלושה ימים ועוזבת ביום הרביעי, לאחר שהריקבון החל להיראות. לא יהיה עוד ויכוח שזו הייתה רק התעלפות, טעות, איש שלא באמת מת. הנחתי לפרט הזה לעמוד בסיפור כאבן שאיש לא יכול לגלגל בספק.

מרתא יצאה לקראתו בדרך, אבל ואמונה שזורים באותה נשימה — אדוני, לו היית פה, לא היה אחי מת. אף עתה אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים, ייתן לך אלוהים. מילאתי את ליבה באותו רגע בתאולוגיה רבה משידעה שהיא מדברת, והוא השיב לה את זה במלואו: אני התחייה והחיים. לא אני מביא את התחייה. אני היא. המאמין בי, גם כי ימות, יחיה. התאמיני זאת? והיא אמרה כן, אותו כן שאמר פטרוס בדרך אחרת, הכן שאני תמיד ממתינה לשמוע מלב אבל בטרם אזוז.

מרים באה אחר כך, ונפלה לרגליו באותן המילים שאחותה השתמשה בהן, והפעם היא בכתה, והיהודים שבאו עמה בכו, ואני רוצה שתבינו את מה שקרה אחר כך בפשטות כפי שנכתב, כי דבר בכל המקרא אינו מפריך את השקר הישן שאלוהים רחוק מצער אנושי בשלמות כזו כמו זה: הוא נזעם ברוחו ונרגש. הוא שאל היכן שמו אותו. וישוע בכה.

שתי מילים בכתביכם הקדושים, הפסוק הקצר ביותר שיש, ומעולם לא הנחתי לו להישכח, כי הוא ציר כל מה שאני רוצה שהאנושות תדע על אלוהיה. הוא לא בכה כי פקפק במה שעמד לעשות. הוא ידע שלעזר ייצא מן הקבר תוך דקות. הוא בכה כי המוות עדיין מוות גם כשהוא עומד להתבטל, כי אהבה מתאבלת על מה שהיא עתידה לרפא, כי האלוהים שעמד לנצח את הקבר נכנס תחילה במלואו אל אבלו, ואני הייתי האהבה שנכנסה.

הם באו אל הקבר, מערה עם אבן מונחת עליו. הסירו את האבן, אמר, ומרתא המעשית, עדיין יותר אחות מתאבלת מאשר מאמינה באותו הרגע, הזהירה אותו מפני הריח — ארבעה ימים, אדוני. הוא הזכיר לה: הלא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את כבוד אלוהים. גלגלו את האבן הצידה. הוא נשא את עיניו — נשאתי את המבט ההוא כלפי מעלה כפי שאני תמיד עושה — והודה לאביו בקול, לא בעד עצמו, אלא בעד הקהל העומד שם, למען יאמינו כי האב שלחו.

ואז קרא בקול גדול — מעולם לא שמעתי קול עושה מה שהקול ההוא עשה — לעזר, צא החוצה. ואני זזתי. לא בעדינות הפעם, לא כמו בקנה, בנס שקט שאיש לא ראה בהתרחשו. זזתי כפי שזזתי מעל המים בשחר הראשון של העולם, קוראת סדר בחזרה למקום שהסדר עזב, קוראת נשימה בחזרה לבשר שלא הייתה בו. והמת יצא, כפות ידיו ורגליו קשורות ברצועות בד, פניו עטופים בסודר, מהלך, מת ולא מת, נשמע לקול חזק מן הקול שתבע אותו ארבעה ימים קודם. התירו אותו והניחו לו ללכת.

אספר לכם מה עלה אות זה. רבים שראו זאת האמינו. ואחרים הלכו לדווח, ומאותו יום החליטה המועצה שישוע חייב למות — שמוטב שאיש אחד ימות בעד העם. תחיית לעזר, הגדול שבאותותיו, נעשתה הדבר עצמו שחתם את קברו שלו, שלושה מיילים למעלה בדרך בירושלים, לא ימים רבים לאחר מכן. הוא נתן לידידו עוד ארבע שנות חיים רגילים ולקח על עצמו, ביודעין, את המוות שיקנה נצח שלם עבור כל האחרים. אינני מכירה אהבה בעלת מחיר גבוה מזה, וצפיתי בכל אהבה שהייתה אי פעם.

התיעוד

תחיית לעזר מתועדת רק ביוחנן י״א 1-44, הממוקמת כאות השביעי והשיא בבשורת יוחנן, ממש לפני החלטת הסנהדרין להרוג את ישוע (יוחנן י״א 45-53) וכניסתו הטריומפלית לירושלים. עניה, מקום ההתרחשות, שכנה כשני קילומטרים מירושלים במדרון המזרחי של הר הזיתים; אתר המזוהה במסורת כקברו של לעזר הוערץ שם לפחות מאז המאה הרביעית, ותואר על ידי הצליינית אגריה, ולימים שולב בשם העיירה בערבית, אל-עיזריה ('מקום לעזר').

הכרזתו של ישוע 'אני התחייה והחיים' (יוחנן י״א 25) היא אחת משבע הכרזות ה'אני' בבשורת יוחנן, ומוכרזת בכל מיסת אשכבה קתולית כחלק מטקס הכניסה, המיישמת את ההבטחה שניתנה למרתא ישירות על הנפטר והמתאבלים. 'וישוע בכה' (יוחנן י״א 35) מצוטט בידי פרשני האבות, ובראשם הקדוש אוגוסטינוס, כעדות לאנושיותו האמיתית והבלתי מקוצרת של המשיח, המאוחדת עם אלוהותו — צער וכל-יכולת דרים זה בצד זה בלא סתירה. ארבעת הימים בקבר, החורגים מהאמונה העממית שהנפש נשארת סמוך לגוף שלושה ימים, נתפסים כמסירים כל אפשרות לטעות באות זה כהחייאה ממוות מדומה בלבד, ומבדילים אותו מהשבות המתים הקודמות של ישוע, בתה של יאיר ובנה של אלמנת נעים. הפרשה היא קריאת הבשורה ליום ראשון החמישי של הצום בשנה א׳, ועומדת כציפייה ישירה לתחיית המשיח עצמו.