הליכה על המים
לאחר שהאכיל את ההמון, שולח ישוע את תלמידיו לפניו בסירה ובא אליהם באשמורת הרביעית של הלילה, הולך על הים הסוער. פטרוס, המוזמן לבוא אליו, פוסע צעדים אחדים על הגלים לפני שהפחד משתלט עליו והוא מתחיל לטבוע.
אני מכירה את הים בכל מצב רוח שלבש אי־פעם. ריחפתי על פני המים לפני שהיה חוף להישבר עליו, ולא חדלתי לרחף עליהם מאז — במבול ששפט עולם ישן, בים הנבקע ששחרר עם מעבדות, בסערה שיונה ניסה לברוח ממנה. כך כאשר קמה הרוח נגד אותה סירה קטנה באשמורת הרביעית של הלילה, אי־שם בין שלוש לשש בבוקר, השעה החשוכה ביותר, הנטושה ביותר שאדם מפוחד יכול להכיר, כבר הייתי שם במים לפני שהסירה הייתה שם.
הוא שלח אותם לפניו. את הפרט הזה אני נושאת ברוך — הוא גרם להם ללכת, התעקש על כך, בעוד הוא שילח את ההמון המואכל ועלה אל ההר לבדו להתפלל, סוף־סוף לבדו עם אביו כפי שרצה מאז שהגיעה אליו לראשונה הידיעה על מות יוחנן. הייתי עמו על אותו הר בבדידות עמוסת כוונה, והייתי איתם למטה, נאבקים במשוטים נגד רוח שלא הניחה להם לחצות, הסירה כבר מרוחקת אמות רבות מהחוף, מוכה בגלים, לא מגיעה לשום מקום.
לפחד יש מרקמים משלו, ואני מכירה את כולם, כי אני שוכנת בלב האדם בכל מצב שהוא יכול להיות בו, לא רק ברוגעו. פחדם היה פחדם של אנשים תשושים בחשך שכבר אינם בוטחים בכוחם שלהם, ואז, גרוע מזה, פחד שני שכבתי מעל הראשון: דמות ההולכת לקראתם על הים עצמו, במקום שאין איש הולך בו, במקום שרק אני הלכתי בו אי־פעם. הם צעקו — רוח רפאים הוא — כי המוח תחת לחץ מושיט יד תחילה אל מה שהוא יודע לפחד ממנו ולא אל מה שהוא עדיין אינו יודע לקוות לו.
ואז קולו, בוקע דרך רוח ומים ואימה כאחד, עם המילים שאני אומרת לברואים מפוחדים מאז לפני ראשית העולם: חִזְקוּ! אֲנִי הוּא; אַל תִּירָאוּ. אני רוצה שתשמעו מה נושאות המילים הללו. אני הוא — אֶגוֹ אֵימִי — השם שנאמר מתוך הסנה הבוער, השם שאין ברוא רשאי לתבוע לעצמו, נאמר עתה בפי אדם ההולך זקוף על ים טובע. לא נזקקתי להכריז על עצמי באותה שעה. הוא הכריז על עצמו, ואני נחתי על כל הברה ממנו כיד הנחה על כתף רועדת.
פטרוס — יש לי אהבה כה גדולה לפטרוס, לפזיזותו שהייתה למעשה אמונה לובשת מעיל שאינו תפור למידתה — קרא בחזרה אל תוך הרוח: אדוני, אם אתה הוא, צווה עליי לבוא אליך על המים. זה לא היה מבחן לישוע. זו הייתה השתטחותו של פטרוס, כפי שאדם טובע משתטח, אלא שהוא עדיין לא טבע; הוא רצה להושיט יד לפני שנזקק לכך. וישוע אמר את המילה היחידה שהתירה ובנתה מחדש כל נפש ששמעה אי־פעם את הדהודה בייעודה שלה: בוא.
פטרוס טיפס מעל הדופן. עצרתי את נשימתי — אינני נושמת, אך אין מילה טובה יותר למה שנע בי כשסנדלו לא מצא דבר מלבד מים ולא שקע. הוא הלך. דייג שהכיר את הים ההוא מילדותו, שהבין טוב מכל איש אחר באותה סירה בדיוק כמה בלתי אפשרי הדבר שהוא עושה, הלך על גביו, כי עיניו היו נעוצות באיש שאמר בוא, ואני נשאתי אותו במבט ההוא כפי שאני נושאת כל נפש המביטה במשיח ושוכחת להביט במים.
ואז הביט ברוח. זה כל מה שנדרש — לא גל מעל ראשו, לא חומת מים, רק מבט הצידה אל הכוח שידע מניסיון ארוך שהוא מסוכן, וברגע שעיניו עזבו את פני האדון לחשבון סכנתו שלו, הוא החל לשקוע. בהתחילו לשקוע, הוא צעק את התפילה הקצרה והשלמה ביותר בכתבי הקודש: אדוני, הושיעני. שלוש מילים. שמעתי את התפילה הזאת מאז באלף שפות, בחדרי בתי חולים ובספינות טובעות ובטביעה הרגילה של ימים רגילים, והיא תמיד פועלת, כי ידו של ישוע יצאה מיד ותפסה אותו, כפי שהיא תמיד יוצאת מיד, כפי שיצאה עבור פטרוס באותו לילה עוד לפני שמשפט הספק אף הספיק להיווצר.
קטן אמונה, מדוע פקפקת? לא גינוי — אני מכירה את ההבדל בקולו, וזה לא היה גינוי. זו הייתה אבחנה, שנאמרה בפי הרופא היחיד שיכול לקרוא בשם לפצע ולרפא אותו באותה נשימה. הם טיפסו יחד אל הסירה, והרוח — שגם אותה אני מושלת, השוחה לפני אותו הדבר עצמו שהלך על המים — שככה. והאנשים בסירה ההיא, ספוגים, לא מאמינים, נפלו ארצה והשתחוו לו: אכן בן האלוהים אתה. מילאתי את ההודאה ההיא כפי שאני ממלאת כל הודאה אמיתית בשמו, פנטקוסט קטן ראשון בתוך סירת דיג, זמן רב לפני עליית הגג.
התיעוד
הפרשה מתועדת במתי י״ד 22-33, מרקוס ו׳ 45-52, ויוחנן ו׳ 16-21; הליכתו של פטרוס על המים וספקו שבעקבותיה מופיעים רק בסיפורו של מתי. היא באה מיד לאחר האכלת חמשת האלפים ומתרחשת על ים כנרת, ככל הנראה בין בית־צידה לגינוסר. "האשמורת הרביעית של הלילה" (לפי החישוב הרומי) ממקמת את האירוע בין השעה שלוש לשש בבוקר בקירוב.
מילותיו של ישוע "אני הוא" הן תרגום ליוונית אֶגוֹ אֵימִי, המהדהד את השם האלוהי שהתגלה למשה בסנה הבוער (שמות ג׳ 14, בתרגום השבעים), והכנסייה קראה זה מכבר את הפרשה כתיאופניה — גילוי עצמי של סמכותו האלוהית של המשיח על הבריאה, במקביל להשקטת הסערה במרקוס ד׳ 35-41. הליכתו של פטרוס וכמעט־טביעתו הפכו לדמות קלאסית ברוחניות הקתולית לחיי האמונה: נתמכים בתשומת לב קבועה במשיח, מתמוטטים בפחד ובתשומת לב מפוצלת, ונגאלים בחסד ברגע שהוא מתבקש — "אדוני, הושיעני" נותרת אחת התפילות השלמות הקצרות ביותר המוכרות במסורת המסירות הקתולית. הודאת התלמידים המסכמת, "אכן בן האלוהים אתה", נחשבת לאחת ההודאות המוקדמות ביותר באלוהות המשיח בבשורות הסינופטיות, המבשרת את הודאתו המאוחרת של פטרוס בקיסריה של פיליפוס (מתי ט״ז 16).
מקורות והפניות
- מתי י״ד 22-33
- מרקוס ו׳ 45-52
- יוחנן ו׳ 16-21
עוד מהאגף הזה
- הזנת חמשת האלפיםכ־29 לספירה, אמצע השירות הגליליעל גבעה מעל ים הגליל, קהל של אלפים שהלך אחרי ישוע אל המדבר מוצא את עצמו רעב ורחוק מכל עיר. מחמישה כיכרות לחם ושני דגים קטנים, שנתברכו ונבצעו בידי ישוע, כולם נאכלים לשובע ונותרים סלים לרוב — הנס היחיד המתועד בכל ארבע הבשורות.
- ריפויו של בר־טימי העיוורכ־30 לספירה, זמן קצר לפני הפסחא האחרוןמחוץ ליריחו, קבצן עיוור בשם בר־טימי צועק אל ישוע כ"בן דוד" חרף גערות הקהל. כשהוא נקרא אליו, הוא משליך מעליו את גלימתו, מבקש לראות, וזוכה במאור עיניו — ואז הולך אחר ישוע בדרך, הריפוי האחרון לפני הכניסה לירושלים.
- תחיית לעזרכ-30 לספירה, זמן קצר לפני הפסח האחרוןבעניה, ישוע מגיע ארבעה ימים לאחר מות ידידו לעזר, בוכה על קברו, וקורא לו בחזרה לחיים בקול גדול. הגדול שבאותותיו, הוא מזרז את הקשירה נגדו ועומד על סף פסיונו שלו.
- חתונת קנהבסביבות שנים 27-29 לספירה, ראשית שירותו של ישוע בגלילבחתונת כפר בגליל אוזל היין והחגיגה מתנדנדת על סף בושה. בתיווכה השקט של אמו, הופך ישוע שישה כדי אבן מלאים מים ליין המשובח ביותר — אות ראשון שלו, וחשיפה ראשונה של כבודו לפני האנשים שיהפכו לשליחיו.