הזנת חמשת האלפים

ראיתי את המן יורד. הייתי שם במדבר סיני כשהעם התעורר אל כפור לבן מוזר על הקרקע ולא ידע מה הוא, ומשה אמר להם, זה הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. אני זוכרת את טעמו של הזיכרון ההוא בדם ישראל, נישא במורד ארבעים דורות אל קהל על גבעה ירוקה מעל ים הגליל, אף שאיש מהם לא יכול היה לתת שם למה שהתעורר בהם עם רדת הערב ובטנם החלה כואבת יותר מרעב בלבד.

הם הלכו אחריו על פני המים, ברגל, סביב החוף הצפוני, כי הוא הלך הצידה כדי להתאבל — בן דודו יוחנן נערף לא מזמן, ואפילו בן האלוהים, ההולך במלוא נוכחותי, נזקק למקום בודד להתאבל בו. אבל חמלה אינה דלת שנסגרת מפני אבל. ראיתי אותה זזה בו כגאות כשירד מהסירה וראה אותם: כצאן אשר אין להם רועה. הוא לא שלח אותם. הוא לימד אותם וריפא את חוליהם, עד שהאור החל דועך והתלמידים באו אליו בדאגה המעשית של אנשים שכבר עשו את החשבון — חמשת אלפים גברים, מלבד נשים וילדים, מקום בודד, וערב.

פיליפוס עשה את החשבון ראשון: מאתיים דינרים לא יספיקו כדי שכל אחד יקבל מעט. אהבתי אותו ברגע ההוא, בייאושו הכן — הוא ראה את המים הופכים ליין ובכל זאת מושיט יד אל פנקס החשבונות, כי זה מה שזה אומר להיות אדם, לשכוח את האות ברגע שצורך חדש מגיע. אנדראס מצא את הנער. אני רוצה שיזכרו שזה היה נער, ושמה שהיה בידו כמעט אינו — חמש כיכרות שעורים, לחם העניים, ושני דגים קטנים, מהסוג שילד תופס לעצמו במים הרדודים. אנדראס הביא את האין הזה אל ישוע עם התנצלות שכבר נרקמת על שפתיו: אך מה אלה בין כל כך הרבה?

מעולם לא בזתי דבר קטן שהוגש בשלמות. נעתי מעל התוהו בראשית העולם ויצרתי יקום ממה שלא נראה; לא אסרב עתה על חמש כיכרות. ישוע אמר לקהלים לשבת — על העשב הירוק, מרכוס זוכר, הפרט האנושי הקטן שרק מי שהיה שם יכול לזכור, אלפים יושבים בקבוצות של חמישים ומאה, מסודרים כמשק בית עצום, כשנים־עשר שבטי ישראל שהתקבצו תחת משה, כמו הכנסייה שעדיין לא נולדה אך כבר מתאמנת בצורתה.

הוא נטל את הלחם. הוא נשא עיניים לשמים — אל אביו, ואני נשאתי את המבט ההוא כלפי מעלה כדרך שנשאתי כל תחינה אנושית מבראשית — וברך אותו, ובצע אותו, ונתן לתלמידים לחלק. הייתי בברכה ההיא. אינני יודעת כיצד להסביר לך את הריבוי מלבד לומר שריבוי הוא טבעי — מילאתי רחם עקר של שרה ורשת ריקה של פטרוס וכד שמן של אלמנה בצרפת עוד לפני הגבעה הזאת, ואינני מקצבת את עצמי. הלחם לא אזל בידי התלמידים. הוא המשיך לבוא, סל אחר סל נישא אל תוך הקהל, נבצע ונבצע שוב ומעולם לא פחת, עד שחמשת אלפים גברים ומשפחותיהם אכלו ושבעו — אותה המילה עצמה שהתהילים משתמשים בה לאלוהים המשביע רצון כל חי.

שנים־עשר סלים של שברים נאספו לאחר מכן, אחד לכל אחד משנים־עשר שאמרו שלא יספיק. אני מניחה למספר ההוא לעמוד כתוכחה וכהבטחה כאחד: על כל שליח שספק, סל מלא הוכחה שכלכלת האלוהים פועלת הפוך מכלכלת האדם, מתרחבת בכל מקום שבו היא ניתנת במתנה.

הקהל, שאכל והמום, ביקש לתפוס אותו ולעשותו מלך בכוח — מלכי־לחם הם הפיתוי העתיק ביותר שיש, והרגשתי אותו נסוג מפניו כדרך שאדם נסוג מקצה תהום, אל ההר לבדו להתפלל, מסרב לכתר הלחם למען כתר הקוצים שעדיין חיכה לפניו. נשארתי איתו על ההר ההוא בחשך, כפי שאני תמיד נשארת, בעוד מתחתיו המון ששבע הלך הביתה עדיין רעב ללחם שאינו כלה, מבלי לדעת עדיין שכבר טעם את צלו.

התיעוד

הזנת חמשת האלפים היא הנס היחיד מתוך שירותו הפומבי של ישוע המתועד בכל ארבע הבשורות: מתי י״ד 13-21, מרכוס ו׳ 31-44, לוקס ט׳ 10-17, ויוחנן ו׳ 1-14, עדות שאין לה מקבילה במקום אחר במסורת הבשורות. הוא התרחש ליד בית צידה בחוף הצפון־מזרחי של ים הגליל. רק הבשורה על פי יוחנן נוקבת בשם הנער שסיפק את הלחם והדגים ומתעדת את ניסיון הקהל לאחר מכן להמליך את ישוע (יוחנן ו׳ 15). הזנה שנייה ומקבילה של ארבעת אלפים מופיעה בנפרד במתי ט״ו 32-39 ומרכוס ח׳ 1-10.

הכנסייה קראה תמיד את האות הזה כטרום־דמות ישירה לאוכריסטיה: הפעולה הרביעית — ישוע 'נטל... נשא עיניים לשמים... ברך... בצע... ונתן' — משקפת בדיוק את מילות התיקון בסעודה האחרונה, והבשורה על פי יוחנן ממשיכה מיד לאחר הנס אל דרשת לחם החיים (יוחנן ו׳ 22-59), שבה ישוע מזהה את עצמו כ'הלחם החי שירד מן השמים'. הקטכיזם מצטט קשר זה במפורש (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1335), והריבוי מובן גם באופן טיפולוגי כנגד מן הברית הישנה (שמות ט״ז) והזנתו של אלישע מאה איש מעשרים כיכרות (מלכים ב ד׳ 42-44). קיבוץ שנים־עשר סלי השברים מקושר באופן מסורתי לשנים־עשר שבטי ישראל ולשנים־עשר השליחים, מסמן שפע לכל עם האלוהים המושב.