האישה זבת הדם

שתים עשרה שנים מספיקות כדי לקבור כל תקווה שאישה נושאת לעצמה. צפיתי בתקוותה גוועת לאט, כפי שמנורה כבה כאשר השמן אוזל — לא בבת אחת, אלא הבהוב אחר הבהוב, רופא אחר רופא, מטבע אחר מטבע, עד שהוציאה את כל אשר לה על תרופות שרק הרעו את מצבה ולא נותר לה דבר מלבד הדימום עצמו, סבלני ואכזרי, והבידוד שהחוק חייב אותה בגללו. שום בעל לא יכול היה לגעת בה בלי להיטמא בעצמו. שום שכן לא יכול היה לחלוק עמה שולחן. שום כהן לא יכול היה לברך אותה בלי הטקס שמצבה מנע ממנה. ישבתי איתה בבידוד ההוא כפי שאני יושבת עם כל נפש שהעולם סיים לזרוק — לא נערצת, לא נשאלת לעצה, פשוט נוכחת, ומקיימת בה דבר מה ששתים עשרה שנות חורבן לא הצליחו להמית: חוט עקשני אחרון של ציפייה.

היא שמעה על ישוע כפי שרוב הגליל שמע עליו עד אז — לא מהכרזה רשמית, אלא מזרם השמועות שרץ לפניו בשוק, בבאר, בפתח הבית. ומשהו בה, משהו שטיפחתי בסתר לאורך כל טיפול שכשל, אמר לה את האמת עוד לפני ששכלה הדביק את הקצב: רק אם אגע בבגדיו, אירפא. היא לא ביקשה שיקראו לה קדימה. היא לא פנתה אל הזקנים ולא שלחה חברים לפניה כפי שעשה שר המאה. היא לא יכלה — החוק אסר עליה את הכבוד הזה. כך שהיא באה בדרך היחידה שנותרה לה: מאחור, דרך קהל דוחק מכל צד, אישה שהחוק חייב אותה להכריז על טומאתה שלה, נעה עתה בשקט ובלא שייראו אותה בתוך המון גופים שהיו נרתעים ממגעה אילו ידעו מה הוא.

אני רוצה שתבינו איזה אומץ נדרש לכך, כי קל לקרוא על פני זה בלי לעצור. כל צעד קדימה היה עברה קטנה על חוק ששלט בכל שנות בגרותה. אילו יד אחת נגעה בה בטעות, הייתה מטמאה זר בלי אפילו הזדמנות להזהיר אותו. ובכל זאת היא באה, שפופה, מוסתרת, שולחת יד לא אל ידו — לא הייתה מעזה עד כדי כך — אלא אל ציצית גלימתו, הציצית שבשוליה, נקודת המגע הקטנה ביותר שיכלה לתאר לעצמה, כאילו האמונה עצמה לימדה אותה בדיוק כמה מעט נדרש.

היא נגעה בה. ומיד — הבשורה אינה מרככת את המילה, וגם אני לא ארכך אותה — מיד יבש מקור דמה, והיא חשה בגופה שנרפאה ממחלתה. שתים עשרה שנים הסתיימו בין נשימה לנשימה, בתוך קהל צפוף כל כך שרוב האנשים שנדחקו סביבה מעולם לא ידעו מה עבר בתוכם. אבל ישוע ידע. הוא חש כוח יוצא ממנו, ועצר, ופנה, ושאל את השאלה שהפחידה אותה יותר מכל אבחנה שרופא נתן לה מעודה: מי נגע בבגדי? תלמידיו חשבו את זה לאבסורד — מאה איש נגעו בו בדוחק ההוא. אבל אני ידעתי מה הוא באמת שאל, וגם היא ידעה. הוא לא חיפש את הנגיעה. הוא חיפש אותה.

היא ניגשה ביראה וברעדה, נפלה לפניו, וסיפרה לו את כל האמת — לא את הגרסה המקוצרת שאולי הייתה מציעה לזר, אלא הכול, השנים, הכסף, הבושה, התוכנית הנואשת והחשאית שנשאה עמה אל תוך הקהל ההוא. והוא לא נזף בה על העברה שהחוק היה מרשיע אותה בגינה. הוא קרא לה בת — הפעם היחידה בכל ארבע הבשורות שהוא קורא לאישה במילה הזאת — ואמר: אמונתך הושיעה אותך; לכי לשלום והיי בריאה ממחלתך. נשאתי את האמונה הזאת בה עוד לפני שידעה את שמי, ולא הנחתי לה להישאר בלא מענה. אישה שהחוק כינה אותה טמאה יצאה משם באותו יום לא רק מרופאת, אלא קרויה בת בפי בן האלוהים עצמו, לפני כל אלה שנדחקו על פניה בלי לדעת שהייתה שם.

התיעוד

הפרשה משובצת בתוך סיפור בתו של יאיר בכל שלוש הבשורות הסינופטיות (מרקוס ה׳ 25-34, מתי ט׳ 20-22, לוקס ח׳ 43-48), טכניקה ספרותית הקרויה שיבוץ (אינטרקלציה) המקשרת בין שני הריפויים כהתגלויות משלימות של אמונה. על פי ויקרא ט״ו 19-30, דימום רחמי כרוני הפך אישה לטמאה טקסית באורח מתמיד, מנע ממנה את עבודת המקדש והפך כל מי וכל מה שנגעה בו לטמא אף הוא — מצב של סבל גופני ובידוד חברתי כמעט מוחלט למשך שתים עשרה שנים, אותו מספר השנים הנתון לגילה של בת יאיר, פרט שאבות הכנסייה ציינו זה מכבר כלא מקרי.

ה'כוח' (דינמיס) שישוע חש יוצא ממנו נקרא בידי פרשנים קתוליים כעדות לכך שריפויו, אף שהיה תגובה לאמונה, לא היה רק פסיכולוגי אלא העברה ממשית של כוח אלוהי אפילו דרך מגע פיזי עקיף — יסוד תיאולוגי שעליו נשענה מאוחר יותר תורת הכנסייה על החסד המועבר דרך חומר בסוד הקדוש (הקטכיזם 1504). פנייתו של ישוע אליה כ'בת' (תיגאטר) היא ייחודית מבין כל דבריו המתועדים אל אישה כלשהי בבשורות, ונקראת באופן מסורתי כהשבה פומבית מלאה של כבודה, המבטלת במילה אחת את הבידוד שהחוק הטיל עליה למעלה מעשור.