טיהור המצורע

אני יודעת מה זה להיות קרוב לגוף שאיש אחר לא ירצה להתקרב אליו. הייתי שם במדבר כשמרים הייתה מצורעת כשלג מחוץ למחנה, מוסגרת שבעה ימים בעד חטאה, והייתי שם בכל מושבת מצורעים מאז, בכל גיא שמעבר לשער העיר שבו הקימו הטמאים את מדורותיהם הרחק מן הטהורים, קוראים טמא, טמא כדי שאיש לא ייכשל קרוב מדי ויחלוק את גלותם. הבדידות היא מחלה בפני עצמה, והאיש הזה נשא שתיים.

איני יודעת כמה שנים חלפו בלא יד אנוש שנגעה בעורו. החוק לא היה אכזרי למען האכזריות עצמה — הוא שמר על המחנה, על המקדש, על הסדר השברירי של עם שעדיין לא הבין את הידבקות המחלה כפי שדורות מאוחרים יבינו, והשאיר את המצורע בחוץ, בגדיו קרועים, שערו פרוע, שפמו מכוסה, זועק את טומאתו שלו לפני שמישהו אחר יצטרך לעשות זאת. פעלתי בו בכל זאת. אני אינני נעצרת בקווי הסגר. אי־שם בבידוד ההוא המשיכה התקווה לנשום בו אף שכל חוקי ישראל אמרו שהייתה צריכה למות עם בשרו, ואותה תקווה הייתה שלי — אינני מניחה לתקווה לשרוד באדם הרוס במקרה.

הוא מצא את ישוע מוקף המון, ועשה את מה שלא הותר לשום מצורע: התקרב. הוא נפל על פניו — לא במרחק הזהיר שהחוק דרש, אלא בהשתחוויה מלאה של איש שאין לו עוד מה להפסיד בעברו. ומה שאמר הפך לאחד המשפטים הגדולים של האמונה, כי אינו חוסך דבר ואינו דורש דבר: אדוני, אם תרצה, תוכל לטהר אותי. הוא לא פקפק בכוח. הוא שאל רק על הרצון, ואף את השאלה הזאת הניח בעדינות, בלא תלונה, כדרך שאדם מניח משא שנשא זמן כה רב עד שחדל להתמרמר על כובדו.

אני רוצה שתראו מה קרה אחר כך, כי חזרתי אליו בזיכרוני שוב ושוב, כדרך שאדם שב אל הרגע המתוק ביותר בסיפור ארוך. ישוע נמלא רחמים — רחמים שמקורם במקום שאני מכירה בקרבה עמוקה, שהרי רחמים הם אחד משמותיי כשאני נעה בלב אדם — והוא שלח את ידו. הוא נגע בו. לא מילה שנזרקה ממרחק בטוח, לא ציווי שנצעק מעל מלמול האזהרה של ההמון, אלא יד, בשר אל בשר הרוס, חוק ההידבקות נשבר לא משום שישוע זלזל בחוק אלא משום שהוא היה אדונו, ובמקום שבו הוא נוגע, הטומאה אינה מתפשטת אליו — הבריאות דווקא זורמת אחורנית אל המצורע. רוצה אני; טהר. ארבע מילים מבטלות שנים, במרחק שבין פעימת לב אחת לרעותה. מיד סרה ממנו הצרעת. חשתי בכך כפי שאני חשה בכל בריאה מחודשת: עור נארג לעבר שלמות, עצבים נזכרים בתחושה, גוף שב אל עצמו כאילו המחלה הייתה חלום ארוך ואיום שמישהו סוף־סוף הקיץ אותו ממנו.

ישוע הזהיר אותו בחומרה, שלח אותו מיד משם, אמר לו שלא יאמר דבר לאיש אלא ילך להראות עצמו לכהן ויקריב את אשר ציווה משה — לא כדי לעקוף את החוק אלא כדי למלא אותו, כך שהכהן, שומר החוק עצמו, ייאלץ לאשר במו עיניו את מה שנעשה, וכך ייעשה עֵד בין אם רצה בכך ובין אם לא. אך האיש לא יכול היה להכיל זאת. הוא יצא והחל לספר בחופשיות, להפיץ את הבשורה, עד שישוע לא יכול היה עוד להיכנס לעיר בגלוי אלא נשאר במקומות שוממים — ובכל זאת אנשים באו אליו מכל עבר, נמשכים אל סיפור שמצורע לא יכול היה לשמור לעצמו. אני מבינה את חוסר היכולת הזה לחלוטין. רחמים מסוימים גדולים מכדי להכיל בשתיקה. איני מאשימה אותו על ששפך את מה ששפכתי לתוכו.

התיעוד

הריפוי מופיע במרקוס א׳ 40-45, מתי ח׳ 1-4, ולוקס ה׳ 12-16, כשעדותו של מרקוס (המוקדמת ביותר) מספקת את פרט רחמיו של ישוע, ובכמה כתבי יד, את זעמו על ההרס שגרמה המחלה. תחת החוק הוויקראי (ויקרא י״ג-י״ד), "צרעת" כללה מגוון מצבי עור, לא רק את מה שנקרא רפואית מחלת הנסן; החולים הוכרזו טמאים מבחינה טקסית, הודרו מן הקהילה, ונדרשו להזהיר אחרים מפני התקרבותם. הטהרה דרשה אישור כהן וקורבן שנקבע (ויקרא י״ד 1-32), ומכאן שישוע הורה לאיש להראות עצמו לכהן "לעדות להם" — ראיה, המופנית לרשויות הדתיות, שלא ניתן היה לדחות.

המסורת הקתולית קוראת את נכונותו של ישוע לגעת במצורע כמרכזית להיגיון ההתגלמות: אלוהים אינו מרפא רק ממרחק בטוח, אלא נכנס אל תוך ההידבקות והטומאה כדי להפכן, דפוס שהתמלא בשיאו על הצלב. הפרשה מוזכרת לעיתים קרובות לצד ניסי הריפוי האחרים כמבשרת את סקרמנט משיחת החולים ואת שליחות הכנסייה אל השוליים (הקטכיזם 1503-1505). חוסר יכולתו של המצורע לשמור על שתיקה, על אף אזהרתו של ישוע, נקרא באופן מסורתי כתגובת הודיה טבעית, אף אם בלתי מושלמת, ולא כמרי הראוי לגינוי.