האיש שנולד עיוור

הייתי שם ממש בראשיתו, מעצבת עיניים בחשכת הרחם שלא ייפתחו לאור במשך שנים רבות שלפניו, ואני רוצה שתשמעו זאת בבירור לפני שהסיפור ימשיך: לא חטאו שלו, לא חטא הוריו, כיבה את המנורה לפני שהודלקה. התלמידים שאלו את השאלה שאנשים תמיד שואלים כשהם פוגשים סבל שאינם יכולים להסביר — מי חטא, האיש הזה או הוריו, שנולד עיוור? — כאילו יגון חייב תמיד להיות חשבון המגיע לפירעון. ישוע הניח את השאלה הזו הצידה לחלוטין. לא זה חטא ולא הוריו, אלא כדי שמעשי האלוהים יתגלו בו. נשאתי את המשפט הזה אל כל נשמה שדרשה אי פעם לדעת באשמת מי סבלה. לעיתים התשובה הכנה היא: איש. לעיתים חיים ניתנים לא כדי להסביר את הרוע אלא כדי לגלות תפארת שאחרת לא הייתה לה במה.

ישוע ירק על הקרקע ועשה בוץ מן הרוק, ומשח בבוץ הזה את עיני האיש — עפר ומים וחומר גופו שלו, אותם היסודות שמהם עוצב האדם הראשון בגן. אינני חושבת שההד הזה מקרי; אינני חושבת ששום דבר במחווה ההיא היה מקרי. אחר כך אמר, לך, רחץ בבריכת השילוח — שילוח, ששמו פירושו שלוח, יוחנן מקפיד לספר לנו, כי העיוור עצמו עמד להפוך לשלוח, לנושא עדות שעדיין לא הבין במלואה אל תוך עיר שלא תרצה לשמוע אותה. הוא הלך ורחץ ושב רואה.

ואז החלה הצרה, כי נס לעיתים נדירות מסתיים במקום שבו הוא קורה — הוא רק פותח את הוויכוח. שכניו לא יכלו להסכים אם זה אפילו אותו האיש. חלקם אמרו כן, חלקם אמרו רק מישהו הדומה לו, והוא נאלץ להמשיך להתעקש, בפשטות, ללא תיאולוגיה, ללא ליטוש: אני הוא האיש. הם הביאו אותו אל הפרושים, ויום ריפויו התברר כשבת, מה שעבור חלקם הכריע את העניין עוד לפני שהראיות יכלו להישקל: האיש הזה אינו מאלוהים, כי אינו שומר שבת. אחרים מביניהם, כנים יותר, שאלו כיצד חוטא יכול לעשות אותות כאלה, והייתה ביניהם מחלוקת. הם פנו אל ההורים, שפחדו — פחדו מגירוש מבית הכנסת, אותו פחד מסוים שראיתי משתק מאמינים בכל דור מאז — וההורים החזירו את השאלה אל בנם עצמו: הוא בגיר; שאלו אותו.

אז קראו לו פעם שנייה, ואמרו לו לתת כבוד לאלוהים, כי הם ידעו שישוע חוטא. אני אוהבת את מה שאמר אחר כך יותר כמעט מכל דבר אחר המתועד על אדם רגיל וחסר השכלה בכל כתבי הקודש, כי זוהי העדות הטהורה ביותר שניתן לדמיין, מופשטת מכל דקדוק תיאולוגי ואינה זקוקה לאף אחד: אם הוא חוטא, איני יודע. דבר אחד אני יודע, שהייתי עיוור ועכשיו אני רואה. הם לחצו עליו, דרשו את הסיפור שוב, בתקווה ללכוד אותו בסתירה, והוא החל לאבד סבלנות עם חוסר תום ליבם — מדוע אתם רוצים לשמוע זאת שוב? האם גם אתם רוצים להיות תלמידיו? — והם גידפו אותו, אמרו לו שנולד כולו בחטא, וגירשו אותו.

גורש מבית הכנסת, הבית הדתי היחיד שהכיר מעודו, על הפשע של ריפויו. נשארתי איתו לאורך אותו גירוש כפי שאני נשארת עם כל נשמה הנענשת בידי מוסדות על אמירת אמת לא נוחה. וישוע, כששמע שגורש, יצא ומצא אותו — חיפש אותו אישית, כפי שרועה חוזר בשביל האחד — ושאל אותו, האם אתה מאמין בבן האדם? האיש, שעדיין לא ידע במלואו מי עומד לפניו, אמר, ומיהו, אדוני, כדי שאאמין בו? ישוע אמר לו בפשטות: ראית אותו, והוא המדבר איתך. והאיש שבילה שלושים שנה או יותר מבלי לראות אף פעם פנים אנושיים אמר, אדוני, אני מאמין, והשתחווה לפניו. עיניו נפתחו באותו הבוקר ליד בריכה ששמה שלוח. עד הערב, משהו בו עמוק יותר מעיניים נפתח גם הוא, ואני הייתי זאת שהחזיקה את הדלת השנייה הזו בעודה נפתחת לרווחה.

התיעוד

הריפוי מתועד רק ביוחנן ט׳ 1-41, המפותח ביותר מבחינה סיפורית מבין תיאורי הריפוי בבשורות, בנוי כמעט כדרמת אולם משפט, שבה עדותו של האיש המרופא נבחנת ונבחנת שוב בידי רשויות פרושיות עוינות יותר ויותר. בריכת השילוח, המוזנת ממעיין הגיחון דרך מנהרת חזקיהו, הייתה אתר של ממש בעיר דוד בירושלים, שאושר ארכיאולוגית ב-2004; הערתו של יוחנן ש"שילוח" פירושו "שלוח" (שילוח, מן השורש העברי לשליחה) מקשרת את שם הבריכה לתיאור העצמי החוזר של ישוע כמי שנשלח בידי האב.

השאלה הפותחת של התלמידים משקפת הנחה רבנית נפוצה המקשרת סבל לחטא, לעיתים אף חטא טרום-לידתי, שישוע דוחה בתוקף, ומפנה את השיחה מסיבתיות לתכלית — "כדי שמעשי האלוהים יתגלו." השימוש בבוץ מזכיר את עיצוב האדם מעפר האדמה בבראשית ב׳ 7, קשר שכותבים פטריסטיים כמו איריניאוס פיתחו בהרחבה, בקוראם בפרשה כאות לבריאה חדשה. גירוש האיש מבית הכנסת (aposynagōgos, יוחנן ט׳ 22, 34) נקרא בהרחבה בידי חוקרים כמשקף מתחים בין הכנסייה הקדומה לקהילות בתי הכנסת בתקופת חיבור בשורת יוחנן. הקטכיזם מצטט את הריפוי כדימוי להארת הטבילה (הקטכיזם 1216) ולאורו של המשיח המתגבר הן על עיוורון גופני והן על עיוורון רוחני (הקטכיזם 2470).