תחייתה של בת יאיר

יאיר היה איש שהיה לו מעמד לאבד, והוא הניח אותו מיד ברגע שנשימת בתו הפכה מקוטעת. ראש בית הכנסת — אחד מאותם האנשים עצמם שאת זהירותם ואת טינתם ראיתי מתקשות כלפי ישוע מעיר לעיר — והנה הוא נופל לרגליו לעיני כל הקהל, מתחנן, לא מתמקח, לא שולח שליח כדי לשמור על כבודו. בתי הקטנה גוססת. בוא נא ושים את ידיך עליה למען תרפא ותחיה. עבדתי על אותה קשיחות בו זמן רב יותר משידע, שוחקת אותה כפי שהמים שוחקים את האבן, ובסופו של דבר לא הוויכוח הוא ששבר אותה. זו הייתה אהבה לילדה בת שתים-עשרה. אני מוצאת, בדרך כלל, שזה מה ששובר קשיחות הכי מהר.

ישוע הלך עמו מיד. והנה מסתורין שאני הוגה בו לעיתים קרובות, כי נעתי בתוכו במלואי: בדרך להציל בת אחת, ישוע עצר למען אחרת — האישה עם הדימום, המושיטה יד לכנף בגדו בקהל הדוחק — והנחתי לאותה עצירה לקרות, אף שידעתי שכל דקת עיכוב היא דקה קרובה יותר לבשורה הקשה ביותר שיכולה להגיע לאב. אינני מונעת רחמים מאדם אחד כדי לקצוב אותם עבור אחר. אני פשוט נותנת אותם כפי שנדרשים, בסדר שבו הצורך מציג את עצמו, בוטחת שהאלוהים העוצר עבור האישה בקהל לא שכח לרגע את הילדה בבית. יאיר נאלץ לעמוד שם לאורך כל זה — לאורך החקירה, לאורך וידויה הרועד, לאורך קריאת ישוע לה בת בזמן שחום בתו שלו עלה. אני יודעת מה עלה לו אותה ההמתנה. הייתי בו איתו.

ואז זה בא: אנשים מביתו, פניהם כבר ערוכות לאבל, מספרים לו את מה שחשש ממנו מרגע שיצא מהבית. בתך מתה. למה עוד תטריח את הרב. חשתי את המילים פוגעות בו כמכה גופנית, ובחלל שלפני שיכול היה לענות, לפני שהייאוש יכול היה לסיים את מלאכתו, ישוע דיבר ראשון — שומע, בלא לחכות שיאמרו לו. אל תירא, רק האמן. חמש מילים כנגד כל דחף שאומר לאב אבל להפסיק לקוות ולהתחיל להתכונן. נתתי את אותו המשפט ליותר לבבות סובלים לאורך הדורות משאוכל למנות, ותמיד זה עולה אותו הדבר לקבל אותו: הנכונות להמשיך להאמין אחרי שהבשורה כבר אמרה לך שלא.

הוא לא נתן לאיש ללכת אחריו אל הבית מלבד פטרוס, יעקב ויוחנן — אותם השלושה שיום אחד ייקח עמו על ההר לראותו מוארה, ואותם השלושה שייקח אל שעתה החשוכה ביותר של גת שמנים. בחרתי בחברה ההיא בקפידה, אף שזו הייתה בחירתו של ישוע עצמו; חלק מן ההתגלויות זקוקות לעדים שלבם כבר הוכן להכיל אותן. הבית היה בהמולה, מקוננים מקצועיים כבר בוכים ומנגנים בחלילים כמנהג, ומילותיו של ישוע נשמעו, לאוזניים גשמיות, כמעט אכזריות בשלוותן: למה אתם עושים מהומה ובוכים. הילדה אינה מתה אלא ישנה. הם צחקו עליו — הצחוק המר, המסוים, של אנשים בטוחים שהם יודעים מה זה מוות כשהם רואים אותו. הוא הוציא את כולם החוצה.

ואז, כשרק האב, האם ושלושת התלמידים צופים, אחז בידה של הילדה. אני זוכרת את דממת החדר ההוא חיה יותר מכמעט כל שקט אחר בבשורות — דממה עבה דיה להכיל את מה שעמד לקרות. טליתא קום, אמר, בארמית של הבית, השפה שבה אב מעיר את ילדו שלו לארוחת בוקר, לא שפת לחש או טקס: ילדה, אני אומר לך, קומי. ומיד קמה הילדה והחלה להלך — היא הייתה בת שתים-עשרה — והם נדהמו עד מאוד. הוא אמר להם לתת לה לאכול, ההוראה האנושית והעדינה ביותר, כי תחייה בידיו מעולם לא הייתה מחזה מנותק מן הצרכים הרגילים של גוף חי. הייתי שם בנשימה שחזרה לריאותיה, בחסד הקטן והמעשי של ארוחה לילדה שזה עתה שבה מהצד השני של הכול. נסים מסוימים רועמים. זה לחש שם ילדה בחזרה לעולם.

התיעוד

מתועד במרקוס ה׳ 21-43, מתי ט׳ 18-26, ולוקס ח׳ 40-56, סיפור זה משבץ את ריפוי האישה עם הדימום בתוך מסעו של ישוע לבית יאיר. מרקוס לבדו משמר את המקור הארמי, 'טליתא קום', עם תרגומו ליוונית מצורף ('שפירושו, ילדה, אני אומר לך, קומי') — אחד המקומות הבודדים בבשורות שבהם שרדו מילותיו המדוברות בפועל של ישוע בלא תרגום, מה שמרמז על זיכרון עד ראייה בעל חיוניות יוצאת דופן, ככל הנראה של פטרוס, שהועבר דרך מרקוס. העובדה שיאיר נקוב בשמו ומזוהה כראש בית כנסת ראויה לציון לאור ההתנגדות הגוברת של רשויות בתי הכנסת לישוע במקומות אחרים בבשורות.

ההוראה לתת לילדה מזון לאחר קימתה נקראת על ידי פרשנים כמדגישה את הטבע האמיתי, הגופני, של ההשבה — לא חיזיון או טראנס, אלא חיים גופניים אמיתיים הדורשים מזון גופני אמיתי. הקטכיזם (סעיף 994) מצטט את שלוש ההשבות מן המתים המתועדות של ישוע, כולל זו, כאותות המקדימים את תחיית המתים העצמית והסופית שלו ונתונים לה, שרק היא מנצחת את המוות לצמיתות ולא רק משיבה חיים ארעיים. ציוויו של ישוע לשמור סוד לאחר מכן משקף את המוטיב הרחב יותר של 'הסוד המשיחי' במרקוס, הממתן הכרה מוקדמת מדי בטרם הפסיון.