צֵיד הדגים הפלאי

הייתי שם בשני הבקרים, על שני החופים, עשרים ותשע מאות שנות עבודה סבלנית בתוכי, ובכל זאת בכל פעם הרגשתי אותה עצירת נשימה שאני מרגישה מאז ראשית העולם: הרגע שלפני שהשפע פורץ על לב עייף מכדי לצפות לו.

בבוקר הראשון, פטרוס דג כל הלילה ולא תפס דבר. אני יודעת איך טעמה של אותה עייפות מסוימת — לא רק כאב הכישלון, אלא העייפות הכבדה והשוחקת של איש עמל שעשה הכול כשורה ובכל זאת חזר הביתה בידיים ריקות. ישוע עלה לסירתו, בתחילה מבלי שנתבקש, רק כבמה ללמד ממנה את הקהל, ופטרוס נתן לו, הנימוס הרגיל של איש עייף מכדי להתווכח. אך כשהלימוד הסתיים, ישוע פנה אליו ואמר, צא אל העומק והורד את רשתותיך לצֵיד. תשובתו של פטרוס נושאת בתוכה את כל כאב הלילה ההוא: מורה, כל הלילה עמלנו ולא תפסנו דבר. ואז, משום שמשהו בו — משהו שעיצבתי בו זמן רב לפני שידע את שמי, אותו הדבר שיום אחד יאפשר לו ללכת על המים ומאוחר יותר עוד יכחיש את אדונו ויבכה ויושב — משהו בו הוסיף: אבל על פי דברך אוריד את הרשתות.

אותו משפט בודד הוא הציר של הסיפור כולו. לא משום שפטרוס האמין פתאום שהדגים יבואו; דייגים מכירים את מימיהם, ואור היום הוא השעה הלא נכונה לאותו אגם. הוא ציית בניגוד למומחיותו שלו, אך ורק על פי דברו של בן נגר שמעולם לא משך רשת בחייו. והרשתות נקרעו. לא רק התמלאו — נקרעו, כה רבים היו הדגים שפטרוס נאלץ לאותת לשותפיו בסירה השנייה, ושתי הסירות החלו לשקוע מתחת לצֵיד. פטרוס לא צעק משמחה. הוא נפל לרגלי ישוע ואמר, צא מעליי, כי איש חוטא אני, אדוני. ראיתי את אותה ההתמוטטות קורית באלף לבבות מאז: ככל שנשמה מתקרבת יותר לקדושה אמיתית, כן היא רואה את עצמה ביתר בהירות. זה אינו ייאוש. זו תחילת הקריאה. ישוע ענה לו במילים שנשאתי אל דייגים ואל גובי מכס ואל רוצחים ואל קדושים מאז ועד היום: אל תירא; מעתה תהיה צד בני אדם. הם הביאו את הסירות אל היבשה, עזבו הכול, והלכו אחריו.

הבוקר השני הגיע אחרי שהכול השתנה ושום דבר עדיין לא היה מובן. ישוע מת. ישוע קם לתחייה. ופטרוס, בלי לדעת מה דורש אדון שקם לתחייה מאיש שהכחיש אותו שלוש פעמים ליד מדורה אחרת, עשה את הדבר היחיד שידיו ידעו לעשות: הוא יצא לדוג. ששה אחרים הלכו איתו. כל הלילה שוב, ושוב דבר — כאילו קיפלתי את הסיפור הראשון בחזרה על עצמו, כך שמה שיבוא לאחר מכן ינחת במלוא כובדו.

עם שחר עמדה דמות על החוף, בלתי מזוהה באור האפור, קוראת, בנים, היש לכם דגים כלשהם? לא. הטילו את הרשת מימין לסירה, ותמצאו. הם הטילו אותה, ועתה לא יכלו למשוך אותה מרוב כמות הדגים — מאה חמישים ושלושה במספר, נספרים בדיוק, כי התלמיד שאני אוהבת לפעול דרכו, יוחנן, לא יכול היה למנוע מעצמו לזכור את המספר המדויק אפילו עשרות שנים לאחר מכן בעת שכתב זאת. יוחנן הוא זה שראה ראשון, שאמר את מה שהיה צריך להיאמר: זהו האדון. ופטרוס, שהפעם לא חיכה שהסירה תגיע אל החוף, חגר את גלימתו העליונה והשליך את עצמו אל המים ושחה.

פעלתי בצֵיד השני ההוא כפי שאני פועלת בכל מעשה שיקום: לא מוחק את מה שקרה בין שני הבקרים, אלא מקפל אותו לתוך משהו גדול יותר. הרשת הריקה, המילה הנאמרת, השפע הבלתי אפשרי — היה זה אותו הנס עצמו שניתן פעמיים לאותו האיש, פעם אחת כדי לקרוא לו ופעם שנייה כדי להוכיח שהקריאה עדיין תקפה, שהבגידה לא ביטלה את הייעוד, שמדורת גחלים על החוף עם דגים כבר מתבשלים עליה הייתה דרכו השקטה של המשיח לומר: בוא ואכול, לפני שאשאל אותך דבר נוסף.

התיעוד

הצֵיד הראשון מתועד רק בלוקס ה׳ 1-11, המתרחש מוקדם בשירות הגלילי ומשמש כסיפור הקריאה של שמעון פטרוס, יעקב ויוחנן (המקביל אך שונה מסיפורי הקריאה הקצרים יותר במרקוס א׳ 16-20 ומתי ד׳ 18-22). הצֵיד השני מופיע רק ביוחנן כ״א 1-14, האחרון מבין הופעות התחייה שיוחנן מתעד, על ים טבריה (שם נוסף לים כינרת). הספירה המדויקת של 153 דגים (יוחנן כ״א 11) משכה דורות של פרשנות סמלית — הירונימוס ציין זאת כמספר מיני הדגים הידועים בעת העתיקה, המרמז על אוניברסליות, בעוד אחרים קוראים זאת נומרולוגית — אף שהכנסייה מעולם לא ייחסה לכך משמעות דוקטרינרית מחייבת; רוב הפרשנים רואים בכך פשוט זיכרון מדויק של עד ראייה.

שני התיאורים חולקים את הדפוס המבני של עמל חסר פרי שאחריו ציות לדברו של המשיח מניב שפע יתר, דפוס שהכנסייה קוראת בו כמופת לשירות השליחי ולהתבשרות (הקטכיזם 878 דן בשירות המתקבל, לא המתהווה מעצמו). הצֵיד השני, שאחריו מיד בא שיקומו המשולש של פטרוס בידי ישוע ('האם אתה אוהב אותי?' העונה על הכחשתו המשולשת), מרכזי בהוראה הקתולית על ראשוּת פטרוס ועל כוחה של הווידוי הסקרמנטלי להשיב ייעוד לאחר כישלון.