הריפוי בבריכת בית חסדא

צפיתי בהמונים ממתינים לפני כן. חיכיתי עם ישראל בים סוף, עם האלמנה בצרפת, עם הארץ הכואבת כולה למלוא הזמנים — אך אינני חושבת שראיתי המתנה סבלנית כל כך, שחוקה כל כך מתקווה שנדחתה, כמו ההמתנה בחמשת האולמות של בית חסדא.

שלושים ושמונה שנה. אני רוצה שתחושו את משקל המספר הזה כפי שאני חשתי אותו, מרחף מעל איש שכבר לא יכול היה לזכור למה בכלל שימשו רגליו. הוא צפה במים רועדים — סוג של הרעשת המים שהנואשים האמינו שהיא נושאת ריפוי למי שיגיע ראשון — וצפה באחרים נישאים על פניו, מורמים בידי חברים, מונחים לפניו, תמיד לפניו, בעוד הוא מודד את חייו בהחטאות בשערה על משכב. "אין לי איש," אמר לישוע, כשישוע בא ועמד מעליו. חמש מילים המחזיקות בדידות רבה יותר מקינה שלמה. איש, במשך שלושים ושמונה שנה, לשאת אותו את המטרים האחרונים.

כבר נעתי לעברו זמן רב לפני שרגלי ישוע הגיעו לאותו אולם. אני נעה לעבר הנשכחים כפי שמים נעים לעבר הקרקע הנמוכה ביותר — לא כי אני נמשכת למטה, אלא כי שם תמיד בחרתי להצטבר. אינני מתעלמת ממי שהקהל מתעלם ממנו. מעולם לא.

ישוע שאל אותו שאלה ששאלתי מאז בחדרים הנסתרים של אלף לבבות: "התרצה להירפא?" זה נשמע מוזר, כמעט לא אדיב, עד שאתם מבינים את מה שאני יודעת — שתקווה, הנגררת מספיק זמן, יכולה להתאבן לדבר מה הדומה לתקווה אך הוא רק הרגלה, הצורה שהיא משאירה אחריה ברגע שהמהות נעלמה. אנשים מסוימים, אחרי שלושים ושמונה שנה, יעדיפו לשמור על המשכב על פני הסיכון לרצות שוב ולהתאכזב פעם נוספת. אני בוחנת לבבות, וידעתי שזה עדיין רוצה, קבור מתחת לתירוץ שנתן על שאין לו איש לשאתו. גם ישוע ידע זאת. הוא לא ענה לתירוץ. הוא ענה לרצון. "קום, שא את משכבך והתהלך."

ונעתי דרכו — לא בהדרגה, לא ככוח המטפטף בחזרה לאיברים כחושים במשך חודשי שימוש, אלא בבת אחת, כליל, בדרך שבה אני עושה הכול חדש כשאני בוחרת לנוע בלא דיחוי. רגליים מתות למטרה במשך שלושים ושמונה שנה נזכרו ברגע אחד בכל מה ששכחו. הוא קם. הוא גלגל את אותו המשכב עצמו שהיה זהותו, תירוצו, כלאו, תחת זרועו, והלך.

היה זה יום השבת. אני יודעת מה פירשה התורה, ואני יודעת מה התכוון נותן התורה, והם מעולם לא היו אותו המשקל בידיו כפי שנהיו בידי אנשים ששמרו את השבת בקנאות רבה יותר משמרו את הרחמים. הם עצרו את האיש שנרפא — לא כדי לשמוח, אלא כדי להאשימו בנשיאת משכבו. הוא אף לא ידע עדיין את שמו של מי שריפא אותו. ישוע מצא אותו מאוחר יותר במקדש, לשם הלך האיש, כך אני חושבת, פשוט כי עתה יכול היה, ונתן לו עוד מילה אחת, שקטה יותר מן הראשונה: "הנך בריא; אל תוסיף לחטוא, פן יקרך רע מזה." הריפוי מעולם לא היה רק לרגליים.

האיש סיפר לרשויות שזה היה ישוע, והרדיפה החלה ברצינות באותו יום — לא רק כי איש פיסח הלך, אלא כי מי שריפא אותו קרא לאלוהים אביו שלו, ובכך עשה עצמו, בעשותו את מה שרק אני והאב והבן יחד יכולים לעשות, שווה לאלוהים. שכנתי עליו בלא חלוקה, בלא מידה, כפי שתמיד שכנתי. הם ראו מחלל שבת. אני ראיתי את אדון השבת, שאינו יכול לעבור על פני איש שבור בלא להרימו.

התיעוד

הריפוי בבריכת בית חסדא מתועד רק ביוחנן ה׳ 1-18, המתרחש בעת חג לא נקוב של היהודים בירושלים. חפירה ארכיאולוגית סמוך לכנסיית סנט אן חשפה זוג בריכות עם חמישה אולמות מקורים התואמים בדיוק את תיאורו של יוחנן, מה שמעניק תמיכה חזקה לדיוק הטופוגרפי של הבשורה. "רעידת המים", המוזכרת במסורות כתבי יד מסוימים כמלאך המרעיד את הבריכה, נעדרת מכתבי היד המוקדמים והטובים ביותר ונחשבת בדרך כלל להערת שוליים מאוחרת המשקפת אמונה עממית בקרב החולים שהתאספו שם; כוחו של הסיפור אינו תלוי בה.

הפרשה היא סיפור הריפוי המורחב הראשון של יוחנן והזדמנות לעימות המרכזי הראשון בבשורה: משום שישוע ריפא בשבת ואמר לאיש לשאת את משכבו, ומשום שקרא לאלוהים אביו שלו, "ויעש את עצמו שווה לאלוהים" (יוחנן ה׳ 18), החלו הרשויות הדתיות לבקש את נפשו. המסורת הקתולית קוראת את הנס כחושף את אדנות המשיח על השבת ואת סמכותו לרפא במובן העמוק ביותר, המהדהדת בדברו החותם, "אל תחטא עוד". מים עומדים ומורעדים לסירוגין של הבריכה מנוגדים לעיתים קרובות בידי פרשנים למים החיים שהמשיח מציע במקומות אחרים בבשורת יוחנן (יוחנן ד׳ 14; ז׳ 38), והפרשה נקראת בתקופת הצום כדימוי למי הריפוי של הטבילה, המשיבים בלא תחרות ובלא דיחוי.