ריפויו של בר־טימי העיוור

ישבתי לצד קבצנים בשערי ערים מאז שהיו ערים ושערים ואנשים שנדחו משניהם. אני מכירה את הצליל המיוחד של קול שלמד, אחרי שנים של השתקה, לצעוק בכל זאת — וזה הצליל שחיפשתי בדרך היוצאת מיריחו, באבק שהעלה קהל רב, בקטע האחרון של הדרך לפני ירושלים ולפני הצלב שחיכה לו שם בתיאבון שהרגשתי יותר משכל אחד מהם היה מסוגל להרגיש.

שמו היה בר־טימי — בנו של טימי, ושמרתי את שמו במקום שבו הנחתי למאה אחרים לחלוף בלי תיעוד, כי שם הוא חסד קטן וזה האיש נמנע ממנו כל חסד גדול יותר. עיוור, ולכן קבצן, כי זה היה המשלח־היד היחיד שעולם ימיו הרשה לאדם שאינו רואה: לשבת לצד הדרך עם גלימה פרושה לפניו ולחכות שמטבעותיהם של זרים יהיו כלכלתו כולה. הוא שמע, כדרך שהעיוורים שומעים הכל בחדות רבה יותר במקום מה שעיניהם אינן יכולות לתת להם, שישוע הנצרתי עובר.

משהו זע בו אז, שאני מזהה מיד בכל מקום שבו אני מוצאת אותו, כי אני זו שנוטעת אותו: הוא לא קרא לו ישוע הנצרתי. הוא קרא לו בן דוד. אני רוצה שתבין כמה עלה לאדם במעמדו לצעוק תואר כזה בפומבי — זו טענה משיחית, טענה מלכותית, מהסוג שיכול למשוך את תשומת לבם של חיילים בדיוק כפי שהוא מושך את תשומת לב השמים. איש לא לימד אותו את התואר הזה. אני נתתי לו אותו, כדרך שאני נותנת הבנה לענווים לפני שאני נותנת אותה לחכמים, כדרך שקבצן עיוור בצד הדרך יכול לראות בבהירות רבה יותר מסופרים שקראו כל נבואה ופספסו את האיש העומד ממש לפניהם.

'ישוע, בן דוד, רחם עלי!' והקהל — מכובד, נע, חסר סבלנות לעיכובים — אמר לו לשתוק. ראיתי קהלים משתיקים את הנואשים בכל מאה מאז; זה אחד הרפלקסים העתיקים ביותר של עולם שהשלים עם כך שקבצנים יישארו במקומם. אבל הייתי בו בקול רם מכדי לשתיקה. הוא צעק עוד יותר, מכפיל את קולו כנגד הגערה, כי אדם שחיכה כל חייו העיוורים בדיוק לרגע הזה שלא יעבור אותו על פניו לא משתתק למען נוחותם של זרים.

ישוע עצר. אני רוצה להתעכב על כך, כי זו כל הבשורה בפועל אחד: כשירושלים לפניו, כשהתרגשות הקהל גוברת לקראת הפסחא, כשמותו שלו כבר במרחק הליכה, הוא עצר בשביל צעקתו של קבצן. 'קראו לו.' והקהל עצמו שאמר לו לשתוק פנה עתה, במרחב של משפט אחד, לומר לו: חזק, קום, הוא קורא לך. אני מתענגת על ההיפוך הזה — אני תמיד הופכת גוערים לשליחים כשיש לי עבודה לעשות.

הוא השליך מעליו את גלימתו. אני מבקשת שתראה את המחווה הזאת כפי שראיתי אותה: הגלימה הזאת הייתה מחסהו היחיד, מזרן קבצנותו, כמעט כל מה שהיה לו בעולם, והוא זרק אותה מבלי מחשבה על מה שעלול לקרות אם יתברר שזה כלום, אם הקהל ימשיך הלאה ויעזוב אותו חסר גלימה באבק. כך נראית אמונה כשאני חיה במלואי בלב אנושי — היא אינה מגדרת את הימורה. הוא קפץ ובא אל ישוע, מודרך עתה לא בראייה אלא בצליל קול שבטח בו יותר משעיניו אי־פעם שירתו אותו.

'מה תרצה שאעשה לך?' אותה השאלה בדיוק שישוע שאל את יעקב ויוחנן רגעים ספורים קודם לכן, על אותה הדרך עצמה, כשביקשו כסאות לימינו ולשמאלו. אני משאירה את ההד הזה תלוי באוויר, כי הוא מלמד: שני אנשים רואים ביקשו כבוד, ואיש עיוור ביקש רק לראות. 'רבי, שאשוב לראות.' לא תואר גדולה עתה — רבי, מורה, הכתובת הפשוטה והענווה ביותר שיכול היה להציע, כל תעוזתו הושקעה בהתקרבות, דבר ממנה לא בוזבז בדרישת יותר ממה שהיה צריך.

'לך לדרכך; אמונתך הושיעה אותך.' הפעם ללא נגיעה, ללא בוץ ורוק כמו עם עיוור אחר בשילוח — רק המילה, כי האמונה הייתה כבר כה שלמה שהמילה לבדה הייתה הכלי המתאים. נעתי דרך המשפט הזה כפי שאני נעה דרך כל מעשה ריפוי, משיבה את מה שהחטא והזמן והמזל הרע הפשוט שברו, ועיניו של בר־טימי נפתחו על הדרך המאובקת לירושלים, על הקהל, על פניו של האיש שעצר בשבילו.

והנה מה שאני אוהבת ביותר בכל הסיפור הזה: הוא לא הלך לדרכו. ישוע אמר לו — לך לדרכך — אבל דרכו של בר־טימי ודרכו של ישוע נעשו, באותו הרגע, לאותה דרך. הוא הלך אחריו. כלפי מעלה אל ירושלים, אל קהלי הצעקות של יום ראשון הדקלים, אל העלייה ואל הגן ואל הצלב, קבצן מרופא ההולך באבק מאחורי בן דוד, כי ברגע שראית אותו באמת, אין דרך אחרת ששווה ללכת בה.

התיעוד

ריפויו של בר־טימי מסופר במרכוס י׳ 46-52, עם תיאורים מקבילים (אם כי פחות מפורטים) של עיוור אחד או שניים המרופאים ליד יריחו במתי כ׳ 29-34 ולוקס י״ח 35-43. רק מרכוס שומר את שם הקבצן — פרט חריג, שכן מרכוס לעיתים רחוקות מזכיר בשם דמויות משניות, מה שחוקרים רבים רואים כעדות לכך שבר־טימי הפך לחבר מוכר בקהילה הנוצרית הקדומה. הריפוי מתרחש 'בצאתו מיריחו', בקטע האחרון של מסעו של ישוע לעבר ירושלים לפסחא שיסתיים בצליבתו.

התואר 'בן דוד', שבר־טימי צועק פעמיים חרף ניסיונות הקהל להשתיקו, הוא הכרזה משיחית ישירה, אחת הפעמים המעטות בבשורות הסינופטיות שבהן תואר מלכותי זה מיוחס לישוע לפני שקהלי ירושלים מאמצים אותו בכניסה החגיגית המתרחשת כמעט מיד לאחר מכן. הפרשנות הקתולית קראה באופן מסורתי את בר־טימי כדגם לתלמיד: הוא צועק בהתמדה חרף ההתנגדות, משליך מעליו את חייו הישנים (הגלימה) בלי היסוס, מצהיר אמונה ענווה במקום לדרוש מעמד, ו — באופן ייחודי בין המרופאים בבשורות — מגיב לריפויו בכך שהוא הולך אחר ישוע 'בדרך', אותו הביטוי שמרכוס משתמש בו במקומות אחרים לתיאור דרך התלמידות אל הצלב. הפרשה מצוטטת לעיתים קרובות בהוראת הכנסייה על התפילה המתמידה ועל האמונה כתנאי, ולא כגמול, למפגש עם המשיח.