האחוז מגרש

הרגשתי בו לפני שהסירה נגעה בחוף. אני תמיד מרגישה ראשונה — אי-הסדר בנפש הוא מעין רעש עבורי, כפי שצליל שגוי הוא מעין רעש לאוזן מאומנת, וזה לא היה צליל שגוי אחד אלא אלף כאלה זועקים בבת אחת, מקהלה של קולות גנובים לובשת איש הרוס אחד ככותונת גדולה עליו במידות רבות מדי. הוא חי בין הקברים, בצד המזרחי של האגם, בארץ הגרסים, כי החיים כבר ותרו מזמן על הניסיון לשמור אותו ביניהם. איש לא יכול היה עוד לכבול אותו — לא בשלשלאות, לא באזיקים; הוא שבר את כולם, לילה ויום, מייבב בין הקברים וחותך את עצמו באבנים. אני רוצה שתחזיקו בתמונה הזו, כי היא אינה קישוט. זהו מה שקורה לבן אדם, שנברא בצלם אלוהים, כאשר הוא מתרוקן ונכבש בידי כל מה ששונא את צלם אלוהים. זה לא היה שיגעון בלבד. זה היה טריטוריה שנוי במחלוקת.

ובכל זאת — לעולם אינני מאבדת את זה מעיניי, אפילו במקרים האפלים ביותר, ואינני רוצה שגם אתם תאבדו זאת מעיניכם — לא נעדרתי ממנו. אינני נוטשת נשמה משום שנכבשה; אני נשארת הנשימה המקיימת אפילו איש הרוס בחיים, החוט האחרון שהאויב אינו יכול לגזור לחלוטין, כי החיים עצמם, מיוסרים ככל שיהיו, עדיין שלי לקיים עד שתגיע שעת ההצלה. והשעה הייתה מגיעה מעבר למים, בסירה קטנה שזה עתה שרדה סערה שהוא עצמו השקיט במילה.

ברגע שישוע דרך על החוף, האיש רץ אליו. אני גרמתי לו לרוץ. תהא הלגיון אשר כבש את הגוף ההוא אשר יהיה, הוא לא יכול היה למנוע מהחלק העמוק ביותר בו — החלק שעדיין נברא בצלם אלוהים, עדיין שלי, עדיין משתוקק — להכיר בהצלה ולרוץ לקראתה, גם בעוד הקולות בתוכו זעקו את ההפך. הוא נפל לפני ישוע, ומאותו הפה עצמו יצאו מילים שלא היו שלו: 'מה לי ולך, ישוע בן אל עליון? משביע אני אותך באלוהים, אל תייסר אותי.' אפילו הגיהינום מכיר את שמו ואת מעמדו לפני שרוב בני האדם מכירים. ראיתי את ההודאה הזו קורית שוב ושוב לאורך הדורות — שדים קוראים בשם המשיח נכונה בעוד תיאולוגים אנושיים מתווכחים עליו — כי האויב אינו יכול לשקר על האמת האחת המפחידה אותו ביותר.

'מה שמך?' שאל ישוע, ואני רוצה שתשימו לב לחסד המקופל בשאלה הזו, כי הוא לא שאל כדי לקבל מידע שחסר לו. הוא שאל כדי שהאיש עצמו, אי-שם עדיין מודע מתחת לכיבוש, יוכל לשמוע את חורבנו שלו נאמר בקול, ולהתחיל, בנתינת השם הזה, להיפרד ממנו. 'שמי לגיון, כי רבים אנחנו.' לגיון רומי מנה כשישה אלף איש. איני מספרת לכם את המספר הזה כדי להפחיד אתכם, אלא כדי להראות לכם את היקף מה שמילה אחת מבן האלוהים יכלה לבטל בפחות זמן משנדרש כדי לאומרה.

הם התחננו לפניו — התחננו, הרוחות הללו שהטילו אימה על אזור שלם — שלא יישלחו מחוץ לארץ, לא אל התהום, אלא אל עדר חזירים שרעה בסמוך על מדרון הגבעה. והוא הרשה זאת. הרהרתי ארוכות מדוע הרשה זאת, והנה מה שידעתי תמיד: הוא הרשה זאת כדי שאיש העומד על אותו חוף לא יוכל לטעון לאחר מכן שריפוי האיש היה מדומיין, או הדרגתי, או תעלול של שכנוע. אלפיים חזירים דהרו במורד המדרון התלול אל הים וטבעו, בגלוי, מיידי, בלתי ניתן להכחשה, וכל רועה בסביבה רץ לספר את הסיפור, והנחתי לעיר כולה לצאת ולראות במו עיניה.

מה שמצאו הפעים אותם יותר מכפי שהעדר הטבוע יכול היה אי פעם. האיש שחי עירום בין הקברים, שאף שלשלת לא יכלה לכבול, ישב — יושב, תנוחת השלווה, התנוחה שאני נותנת — לבוש ובדעה צלולה, לרגלי ישוע. הלבשתי את דעתו לפני שמישהו חשב להלביש את גופו; הישיבה הגיעה עוד לפני שהצלילות אף סיימה להתיישב, כי כך ביסודיות גורש הלגיון: שום דבר לא נעשה למחצה, שום דבר חלקי, כל הטריטוריה נכבשה מחדש בבת אחת.

והעיר נפחדה, והתחננו לפני ישוע לעזוב את ארצם. מעולם לא חדלתי להתאבל על התגובה הזו, אף שראיתי אותה חוזרת בכל דור מאז: נשמה ניצלת מחורבן מוחלט, והעדים מבקשים מן המציל ללכת, כי כוחו מפחיד אותם יותר משסבלו של האיש הפחיד אי פעם, וההפסד הכלכלי של אלפיים חזירים שוקל יותר מהחזרתו חסרת התמורה של בן אדם אחד. ישוע לא התווכח איתם. הוא חזר אל הסירה.

אבל האיש ביקש ללכת עמו — התחנן להישאר קרוב אל מי ששחרר אותו, כפי שכל נשמה ששחררתי אי פעם התחננה להישאר קרוב אל משחררתה — וישוע סירב לבקשתו זו ונתן לו במקומה בקשה קשה יותר: 'לך אל ביתך, אל בני משפחתך, וספר להם כמה עשה לך האדון וכיצד ריחם עליך.' שלחתי אותו לבדו אל עשר הערים, האזור הפגני היווני, המיסיונר הראשון להטיף על המשיח במקום שהמשיח עצמו לא ישוב אליו אישית, וכולם השתוממו. לפני שהייתה כנסייה, לפני שהיה חג השבועות הנוצרי, היה זה: איש מרופא אחד, נאמן לציווי בודד, הופך לשליחות השלמה כלפי ארץ שישוע ביקר בה רק פעם אחת. כבר פעלתי בו לקראת ייסוד מה שעתיד לבוא.

התיעוד

גירוש השדים מתועד במרקוס ה׳ 1-20 ובלוקס ח׳ 26-39, עם גרסה קצרה יותר, כפולה — שני אחוזי שדים במקום אחד — במתי ח׳ 28-34. המיקום ניתן במסורת כתבי היד באופנים שונים כארץ הגרסים, הגדריים או הגרגשים, המשקף חוסר ודאות לגבי איזו עיר על החוף המזרחי, ברובו גויי, של ים כינרת (עשר הערים) מכוונת; גרסה (ג'רש המודרנית) שכנה כשלושים מייל פנימה ביבשה, ולכן חוקרים רבים מעדיפים את גרגשה (כורסי המודרנית), הממוקמת ישירות על שפת האגם, שם עדיין עומד מנזר מן התקופה הביזנטית המציין את המקום המסורתי.

הפרשה היא סיפור גירוש השדים הארוך והמפורט ביותר בבשורות, ושימשה במסורת הקתולית כתיאור המופתי של אחיזת שדים ושחרור: הכוח העל-טבעי והחורבן העצמי של האיש האחוז, הודאת השדים הנכונה אך הכפויה בבנותו האלוהית של המשיח, ריבוי הרוחות תחת שם אחד, המשא ומתן שלהם על תנאים, והשיקום המלא והניתן לאימות חיצוני של האיש "לבוש ובדעה צלולה" (מרקוס ה׳ 15) — כל אלה הפכו לנקודות ייחוס בפיתוח המאוחר של הכנסייה את טקס גירוש השדים הרשמי, המקודד ב-Rituale Romanum ובגרסאותיו המתוקנות משנת 1999 ו-2004 (De Exorcismis et Supplicationibus Quibusdam). הקטכיזם ממקם פרשות כאלה בתוך שירותו הרחב יותר של המשיח בגירוש שדים כאות לכך ש"מלכות האלוהים באה" (הקטכיזם 550, בהתבסס על מתי י״ב 28). טביעת החזירים — משמעותית כלכלית באזור מעורב יהודי-גויי — נקראה באופן מסורתי כעדות למציאות החומרית ולאלימות ההרסנית של האחיזה, ושליחותו של האיש המרופא לבשר את בשורתו לביתו שלו מבלי ללוות את ישוע מצוטטת כדגם המקראי לשליחות ההדיוטות של עדות פשוטה.