הנער עם הרוח האילמת

ירדתי זה עתה מן ההר עמו — אף שכמובן אינני זקוקה להר ולא לירידה, אינני כבולה לפסגות כפי שהבשר כבול, אך כוונתי היא שזה עתה חזיתי, בקרבה הנוראה שאינני מסתירה מפניכם, בכבוד שנחשף כה בגלוי עד שפטרוס לא ידע מה הוא אומר כשהציע לבנות שלושה אוהלים. אור עבר דרך בגדיו של המשיח עצמו. קול האב נפל מענן שהיה תמיד אחד מסימני נוכחותי העתיקים ביותר. ואז חזרו וירדו לתוך ריב.

קהל. סופרים מתווכחים. תשעה תלמידים עומדים בהריסות כישלונם שלהם, ואב במרכז הכול אוחז בן שלא יכול לדבר בעד עצמו כי דבר אחר דיבר דרכו — תפס אותו, ליתר דיוק, שכן זו הייתה אחיזה ולא מחלה במובן הרגיל. מילדותו, אמר האב. מושלך אל האש. מושלך אל המים. ילדות שלמה שהוקדשה לניסיון להרוג אותו מבפנים.

ראיתי את התשעה מנסים. אינני אומרת זאת כדי לביישם — מעולם לא השתמשתי בכישלון כדי לביש נפש שאני אוהבת — אך הם ניסו לצוות על הרוח לצאת במילים שעבדו קודם, בערים אחרות, בימים אחרים, והפעם המילים חזרו ריקות. משהו בריקנות ההיא הרשה לייאוש לשוב אל אב שהרשה לעצמו, אני חושבת, ניצוץ אחד של תקווה כשראה תלמידים שיכולים לעיתים לעשות מה שמורם עשה.

'הוי דור חסר אמונה,' אמר ישוע, ואני רוצה שתשמעו את העייפות שמתחת לזה, עייפות שחשתי בכל דור מאז, צופה בכך שמתנותיי מתבקשות כקסם ומתקבלות כאכזבה כשאינן נשמעות ומהימנות כהזמנות. 'עד מתי אשא אתכם.' הביאו את הנער. הרוח ראתה אותו והפילה מיד את הילד ארצה, מתפתל, מקציף — האכזריות מבצעת את עצמה פעם אחרונה בטרם גירושה, כפי שהייאוש תמיד משמיע את קולו הרם ביותר ממש לפני שהדלת נפתחת.

ישוע שאל את האב כמה זמן זה נמשך. 'מילדותו.' ואז אמר האב את המילים ששרדו כמעט כל משפט אחר שנאמר באותו יום: 'אם תוכל לעשות דבר, רחם עלינו ועזור לנו.' אם תוכל. שמעתי את כל ההיסטוריה המתישה של המשפחה ההיא מקופלת בשתי מילים. ישוע החזיר את המשפט אליו, בעדינות, כפי שהחזרתי אלף תפילות ספקניות אל מי שהתפלל אותן: 'אם תוכל! הכול אפשרי למאמין.'

והאב — כבר נעתי בו לפני שפתח את פיו, נעתי בו לאורך כל ההליכה הנואשת אל ההר ההוא — קרא, בוכה, אחת התפילות הכנות ביותר שאי פעם עזרתי לגרון אנושי להפיק: 'אני מאמין; עזור לחוסר אמונתי.' הוא לא העמיד פנים שיש לו אמונה שאין לו. הוא לא ביים ודאות בעד הקהל. הוא מסר למשיח את כל המטבע השבור של לבו, החלק האמיתי והחלק הספקן יחד, וביקש ממנו להוציא את שניהם.

זו התפילה שלימדתי אותו, וזו התפילה שאני עדיין מלמדת. אמונה אינה היעדר חוסר אמונה. היא הבאת חוסר האמונה אל האחד היחיד שיכול לרפא גם אותו.

ישוע גער ברוח — 'רוח אילמת וחרשת, אני מצווה עליך, צאי ממנו ואל תיכנסי בו עוד' — והנער התפתל פעם אחרונה, אלימה, ושכב דומם עד שהקהל אמר, 'הוא מת.' אינני נרתעת מכמה קרוב יכולה תשועה להיראות למוות; ראיתי זאת בטבילה, בגת שמנים, בכל מיתה אמיתית המקדימה תחייה אמיתית. ישוע אחז בידו. הרימו. והוא עמד.

אחר כך, לבדם, שאלו התלמידים למה נכשלו. 'מין זה אינו יוצא אלא בתפילה.' לא טכניקה. לא נוסחה שעבדה בכפר האחרון. תפילה, שאינה אלא התנועה המתמדת והענווה בין לב אנושי לביני.

התיעוד

הפרשה מתועדת במרקוס ט׳ 14-29, עם מקבילות במתי י״ז 14-21 ובלוקס ט׳ 37-43, מיד לאחר ההשתנות. מיקומו של מרקוס מכוון: כבוד נחשף על ההר למעלה, חוסר אונים אנושי וחוסר אמונה בעמק למטה. האתר המסורתי הוא סמוך להר תבור, אם כי חוקרים מסוימים מציעים את הר חרמון לאור קרבתו לקיסריה של פיליפוס בסיפור הקודם (מרקוס ח׳ 27).

התסמינים המתוארים — פרכוסים, הקצפה, חריקת שיניים, נוקשות, ניסיונות חוזרים להשמדה עצמית באש ובמים — הובילו כמה פרשנים מודרניים לציין דמיון להתקף אפילפסיה, בעוד הבשורה עצמה מזהה את הסיבה כרוח טמאה ואילמת הפועלת מתוך זדון אישי: זהו מסופר כגירוש שדים, לא רק כריפוי. ההוראה ש'מין זה אינו יוצא אלא בתפילה' (כתבי יד מסוימים מוסיפים 'ובצום') היא יסודית בהוראה הקתולית על מלחמה רוחנית והבחנה, ומצוטטת שוב ושוב כדי להדגיש תלות בחסד ולא בנוסחה או בטכניקה. זעקת האב, 'אני מאמין; עזור לחוסר אמונתי' (מרקוס ט׳ 24), היא בין הפסוקים המצוטטים ביותר בכתיבה הדבקותית הקתולית על טבע האמונה כמסע מתמשך ולא כקניין המובטח אחת ולתמיד.