בתה של האישה הסורופיניקית

הובלתי אותו לשם — אל אזור צור וצידון, ארץ פגנית, קו החוף של אלים שלא היו אלוהים, שבו רצה, כך מרקוס מספר לנו, שאיש לא יֵדע שבא. אפילו הדבר שנהיה בשר נזקק לפעמים לשקט, סף שמור, בית סגור מפני ההמונים שמעולם לא חדלו להזדקק לו בגליל. תמיד ידעתי מתי לפנות מקום למנוחה, אפילו שלו.

אבל צורך אינו מכבד גבולות, וגם אני לא. אישה באה — יוונייה, סורופיניקית מלידה, גויה בכל דרך שבה ניתן להשתמש במילה הזו נגדה — והיא שמעה, איכשהו, בבית שהתכוון לשמור נסתר, שהוא שם. בתה הייתה אחוזה ברוח טמאה, ואני יודעת מהי אחיזה זו: לא מחלה בעלת עונה וסוף, אלא כיבוש, רצון זר יושב במקום שבו רצונה של הילדה עצמה צריך לחיות. אם שראתה זאת ראתה משהו גרוע ממוות. היא נפלה לרגליו.

בתחילה לא אמר לה דבר. אני רוצה להיות כנה לגבי השתיקה, כי הייתי שם בתוכה ולא אכה מה ששמעתי. וכשדיבר לבסוף, אמר שיש להאכיל את הילדים תחילה, שאין זה ראוי לקחת את לחם הילדים ולהשליכו לכלבים. אני מכירה את ליבו לחלוטין — אין מרחק בינינו — ואני אומרת לכם שזה לא היה בוז. זו הייתה דלת שהושארה פתוחה במקצת ולא נסגרה, הזמנה אל תוך ויכוח שהתכוון שהיא תנצח בו. הוא בא, תחילה, אל הצאן האובדות של בית ישראל; שעת הגויים עדיין לא הגיעה בפומבי. אבל אני כבר הקדמתי את השעה ההיא אל תוך ליבה, והנחתי שם משהו שאף דלת סגורה לא יכלה לעצור: שנינות מלוטשת באהבה, וענווה שיכלה לקחת את המילה הקשה ביותר ולהפוך אותה לדריסת רגל.

'כן, אדוני,' אמרה — היא לא הכחישה את המילה כלב, לא נרתעה מהמקום השפל שנראה כאילו הקצה לה — 'ובכל זאת גם הכלבים תחת השולחן אוכלים מפירורי הילדים.' נשאתי תפילות רבות אל האב בשירותי הארוך בין השמיים ולב האדם, אך מעטות באמונה הטהורה והנוצצת של המשפט ההוא. היא לא ביקשה דבר מלבד פירור, ובבקשה לפירור הוכיחה שהבינה, טוב יותר לעיתים מהילדים המואכלים עצמם, בדיוק מי ישב על השולחן ההוא ואיזה שפע נפל ממנו אפילו בטעות.

הוא התפעל — איני משתמשת במילה הזו בקלות ראש, כי לעיתים נדירות אני רואה את בן האלוהים מתפעל מברייה — ונתן לה יותר מפירור. 'בזכות המילה הזו, לכי לדרכך; השד יצא מבתך.' זזתי, באותו רגע, על פני המרחק שבין הבית ההוא לביתה, כי איני כפותה כפי שרגלי אדם כפותות אל דרך, וגירשתי את מה שכבש את ילדתה ולא היה לו זכות להישאר. אף מילה לא עברה מעל הבת. אף יד לא נגעה במצחה. רק אמונת האם, והליכתי, בשליחתו, מהירה מקול.

היא הלכה הביתה ומצאה את הילדה שוכבת בשקט על המיטה, השד נעלם, השלווה הקטנה והרגילה של בת ישנה הושבה לבית ששכח איך השלווה מרגישה. זה מה שאני עושה בכל בית נסתר שאיש אינו צופה בו: אני הולכת לאן שאני נשלחת, ואיני מבקשת מחומת האומות, או מחומת הגאווה, או מחומת מה שראוי, רשות תחילה.

התיעוד

הפרשה מופיעה במרקוס ז׳ 24-30 ובמתי ט״ו 21-28, במחוז החוף הפיניקי של צור וצידון, כשלושים עד חמישים מייל מכפר נחום ומחוץ לתחום השיפוט היהודי. מתי מכנה את האישה 'כנענית', מרקוס 'סורופיניקית', שתי המילים מדגישות את זהותה כזרה גויה, מהדהדות את האיבה העתיקה בין ישראל לעמי כנען של אותו חוף. יחד עם ריפוי משרתו של שר המאה ובנו של הפקיד, זהו אחד מריפויי הבשורה המעטים המבוצעים כולם מרחוק, ללא מגע פיזי וללא מילה הנאמרת מעל האדם הנגוע.

הפרשה באה מיד אחרי לימודו של ישוע שהטומאה האמיתית מגיעה מן הלב ולא מטומאה טקסית (מרקוס ז׳ 1-23), וההצמדה נקראת בהרחבה כמכוונת: אישה עם כל סימני ה'טומאה' החיצוניים לפי החשבון היהודי מוכיחה עצמה טהורה יותר באמונה מאלה ששמרו את התורה. הפרשה נתפסת במסורת הקתולית כרמז מקדים להתרחבות הבשורה אל הגויים, ובקשתה המתמידה והענווה של האישה מוצגת לעיתים קרובות כמופת לתפילה שאינה דורשת אלא בוטחת, ולוקחת אפילו מילה קשה מאלוהים כפתח ולא כסירוב.