עץ התאנה שיבש

יום שני של השבוע האחרון ההוא. אני זוכרת את פשטות הבוקר לפני שדבר בו הפך לאות — רעב, רעב אנושי פשוט, מהסוג שנתתי לדבר שנעשה בשר כאשר הצללתי על מרים כדי שאלוהים יוכל להיות גוף שמתעייף ומתרוקן כמו כל גוף אחר. ישוע היה רעב, הולך מבית עניה, וראה עץ תאנה עמוס עלווה במרחק והלך אליו, כפי שכל נוסע הולך אל ההבטחה שעץ ירוק נותן בארץ ההיא: עלים לפני פרי, בדרך כלל, אך עלים לפחות כשמועה על פרי שיבוא.

לא היה דבר. רק עלים, מציגים שפע שלא היה להם. מרקוס אומר לכם, כמעט בהתנצלות, שלא הייתה זו עונת התאנים, ואני רוצה שתשבו עם הפרט הזה ולא תסבירו אותו הצידה, כי הייתי שם ואני יודעת שזה לא היה מחדל מצד הדבר. הוא ידע את העונה טוב כמו כל אדם שהלך בדרך ההיא בכל אביב בחייו. זה מעולם לא היה עניין של בוטניקה. זה היה עניין של עץ שהלביש את עצמו בכל אות של פוריות בעודו נושא שום פרי, וראיתי את אותה ההצגה המדויקת בלבבות אנושיים יותר פעמים משאוכל לספור: עלים ללא פרי, דת ללא אהבה, המעטה החיצוני של אדיקות המסתיר ריקנות שהמעטה נועד להסתיר. 'לעולם לא יאכל איש ממך פרי עוד,' אמר. לא זעם. מילה הנאמרת כפי שאבחנה נאמרת, סופית כי היא פשוט אמיתית.

באותו היום עצמו נכנס אל המקדש והפך את שולחנות מחליפי הכספים, ולא אעמיד פנים ששני המעשים היו נפרדים בעיניי. עץ מכוסה עלים וריק מתאנים. מקדש מכוסה מסחר וריק, באותו שבוע, מן התפילה שלמענה נבנה — 'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', והם עשו אותו למאורת פריצים. הדין על עץ התאנה והדין על שימוש לרעה במקדש היו אותה המילה עצמה, נאמרת פעמיים, בשני מפתחות, באותה ההליכה.

בבוקר שלמחרת עברו שוב ליד העץ ופטרוס — אני אוהבת איך פטרוס תמיד אומר את מה שכולם רק חושבים — קרא, 'רבי, ראה! עץ התאנה שקיללת יבש.' שורשים וכל. בן לילה, דבר ירוק ועלוותי נעשה בדיוק בצבע הריקנות שהסתיר.

והנה מה שנוגע לליבי ביותר לגבי אותו הבוקר, מה שנשאתי קרוב לליבי לאורך כל דור מאז: ישוע לא עצר בדין. הוא הפך את העץ היבש לפתח אל ההפך הגמור מייאוש. 'האמינו באלוהים,' אמר להם. 'כל האומר להר הזה, "הישא והיטל אל הים", ואינו מפקפק בליבו, אלא מאמין שמה שהוא אומר יתקיים, יעשה לו.' אני זאת שמאפשרת את סוג התפילה הזה, לא מניפולציה של אלוהים בידי משאלה חזקה דיה, שזוהי אמונה טפלה ולא אמונה, אלא הביטחון העמוק והמיושב של לב הנתון כה לחלוטין לרצון האב עד שבקשתו ומתן האב זזים כזרם אחד. 'כל מה שתבקשו בתפילה, האמינו שקיבלתם אותו, ויהיה לכם.'

ואז, לפני שהלימוד עלול היה להתבלבל עם ניצחוניות, הוסיף את התנאי היחיד השומר על האמונה מלהחמיץ לגאווה: 'וכאשר תעמדו להתפלל, סלחו, אם יש לכם דבר נגד מישהו, כדי שגם אביכם שבשמיים יסלח לכם על פשעיכם.' העץ שלא נשא פרי נשפט. הלב שלא יסלח גם הוא אינו נושא פרי, ומעולם לא מצאתי דרך לגרום לתפילה לפרוח באדמה המורעלת בטינה בלתי נסלחת. אמונה מזיזה הרים. רק חסד שומר על הקרקע פורייה דיה כדי שהאמונה תוכל לצמוח בה.

התיעוד

הפרשה מתועדת במרקוס י״א 12-25, עם מקבילה מקוצרת במתי כ״א 18-22, המתרחשת ביום שני של שבוע הייסורים בין כניסתו של ישוע לירושלים לבין טיהור המקדש. מרקוס משתמש במבנהו האופייני המשולב, או 'הכריך', הממסגר את טיהור המקדש בין קללת עץ התאנה ליבישתו, ומזמין את הקורא לפרש את שני המעשים כאות נבואי אחד כנגד דת חסרת פרי ושבעת נפש. עץ התאנה שימש זה מכבר בספרות הנבואית של ישראל כסמל לפוריות האומה או לבגידתה (ירמיהו ח׳ 13; הושע ט׳ 10; מיכה ז׳ 1). האמירה על הזזת הרים מהדהדת את זכריה ד׳ 7 והייתה שגורה בהוראה היהודית לבלתי האפשרי שנעשה אפשרי באמונה.

מרקוס י״א 25, המקשר תפילה יעילה לסליחה לאחרים, מקדים את בקשת תפילת האדון 'וסלח לנו את חובותינו כאשר סלחנו גם אנחנו לחייבינו'. הקטכיזם מצטט לימוד זה במישרין בדיונו בתפילת האמונה: 'זהו כוחה של תפילה ושל אמונה שאינה מפקפקת' (הקטכיזם 2610, מצטט את מרקוס י״א 24). הפרשנות הקתולית קוראת בדין עץ התאנה לא כשרירות אלוהית כנגד עץ שלא היה יכול לשאת פרי שלא בעונתו, אלא כמשל מבוצע החושף דתיות חסרת פרי שהמשיח, באותה נשימה, קורא לתלמידיו מעבר לה, לעבר אמונה המחוברת בל-יינתק לחסד.