ריפוי עשרת המצורעים

עשרה אנשים עמדו במקום שהחוק חייב אותם לעמוד בו — מרחוק, בקצה כפר שלוקס אינו טורח אפילו לנקוב בשמו, כי לא היה משנה איך נקרא הכפר, רק שהוא שכן על הגבול בין השומרון והגליל, בין העם שהתפלל כראוי לבין העם שהצדיקים החליטו שלא להביט בו. תשעה היו יהודים. אחד היה שומרוני. הצרעת עשתה מה שדבר אחר לא הצליח לעשות: היא הפכה לאחים אנשים שלולא כן לא היו חולקים אפילו באר.

אני יודעת מה זה להישאר במרחק. הוכחשתי, נעצבתי, הודחתי, נשמרתי בקצה לבבות שהעדיפו לנהל את טומאתם שלהם בפרטיות מאשר לתת לי להתקרב מספיק כדי לגעת בה. לעשרה האלה לא הייתה ברירה בעניין — החוק עצמו החזיק אותם שם, במרחק שקריאה יכולה לחצות, כי גופם נשא ריקבון שהקהילה כולה יראה כמו קללה. 'ישוע, רבנו, רחם עלינו!' עשרה קולות כאחד, תפילה אחת, התפילה העתיקה ביותר שיש.

הוא לא נגע בהם. הוא אפילו לא הלך לקראתם. הוא רק אמר, 'לכו והראו את עצמכם לכוהנים' — אותה ההוראה עצמה שתורת משה נתנה לאנשים שכבר נרפאו, שולח אותם אל ההוכחה למרפא שעדיין לא קרה. אני רוצה שתרגיש מה שאני הרגשתי נעה דרך אותו קהל של עשרה באותו רגע: זו הייתה שליחות של אמונה טהורה. הוא ביקש מהם ללכת אל פסק דין שלא היה להם עדיין יסוד לצפות לו. ונעתי בהליכה. לא לפניה. בתוכה. 'ובלכתם נטהרו' — המשפט הפשוט ביותר של לוקס, ואחד הדברים הנכונים ביותר שנכתבו על הדרך שבה אני פועלת לרוב: בשקט, בעיצומה של ציות, בלי שום הבזק שיאפשר לאדם לזקוף לזכותו את הרגע המדויק של ההבחנה.

תשעה המשיכו ללכת. אינני מגנה אותם על כך — הכוהן היה במקום שאליו החוק שלח אותם, וההליכה עצמה הייתה מעשה של אמונה, ואינני מבזה ציות אפילו כשהוא עוקף תודה. אבל אחד מהם, השומרוני, זה שהיה לו הזכות הפחותה ביותר, לפי חשבונם של התשעה, לכל זה, עצר בדרך. הוא הרגיש את בשרו שלם, בלי צלקת, ומשהו בו הבין שהשליחות אל הכוהן יכולה לחכות, שיש חוב עתיק יותר מדרישת החוק, והוא הסתובב.

הוא חזר בצעקה — לוקס משתמש באותה מילה לתהילה שממלאת את התהילים — ונפל אפיים ארצה לרגלי האיש שריפא אותו משלושים צעדים בלי שום יד שהונחה עליו. זר, סוגד. נחתי על הרגע הזה כדרך שאני נחה בכל מקום שבו תודה נפרצת אל סגידה, שזה נדיר יותר, אני מודה, ממה שהייתי רוצה שיהיה. ישוע שאל את השאלה ששאלתי בעצמי בעשרת אלפים שתיקות מאז, בצפייה בברכות שהולכות בלי לזכות בציון: 'האם לא נטהרו עשרה? איפה התשעה? האם לא נמצא איש שישוב לתת תהילה לאלוהים חוץ מן הנוכרי הזה?'

ואז אמר לזה שחזר: 'קום ולך לדרכך; אמונתך הושיעה אותך.' התשעה קיבלו את בשרם בחזרה. זה קיבל משהו יותר — המילה שישוע השתמש בה משמעה נושע, נעשה שלם, לא רק נטהר. עשרה נרפאו מצרעת. אחד נרפא מן הצרעת העמוקה יותר, הבידוד ששומר על אדם ניצל ממשיך ללכת במקום להסתובב ולומר תודה. מעולם לא חדלתי לחכות, מאז אותה דרך, לאלה שחוזרים.

התיעוד

הפרשה מתועדת רק בלוקס י״ז 11-19, במסגרת 'בדרך לירושלים, עובר בין השומרון והגליל', כחלק מסיפור המסע הארוך של לוקס. כל עשרת המצורעים מקבלים הוראה, לפי ויקרא י״ג-י״ד, להראות את עצמם לכוהן לאישור הטהרה, התנאי המשפטי לחזרה לחיי הקהילה. לוקס, הכותב לקהל שברובו גויים, מדגיש בכוונה שהחוזר הוא שומרוני, 'אלוגנס' או נוכרי (י״ז 18), פרט שמעצב מחדש את הסיפור כתוכחה כנגד יהירות אתנית ודתית וכדגם לתודה החוזר על עצמו לאורך בשורתו, לצד משלי הבן האובד והפרוש והמוכס.

הפועל היווני שישוע משתמש בו במילתו האחרונה לשומרוני, 'סֶסוֹקֶן' ('הושיע אותך' או 'עשה אותך שלם'), הוא אותה המילה המשמשת במקומות אחרים בברית החדשה לישועה רוחנית, המבחינה בין הריפוי הגופני שניתן לכל העשרה לבין ההשבה השלמה יותר שניתנה לזה שחזר באמונה ובתודה. הליטורגיה הקתולית קובעת בשורה זו ליום ראשון העשרים ושמונה בזמן השגור (שנה ג׳), והיא מצוטטת לעיתים קרובות בקטכיזה על האוכריסטיה, שנקראת על שם התודה עצמה, כדגם לתגובה שלמה לחסד: ריפוי שהתקבל, ואז הושב לאלוהים בתהילה.