טוביה והמלאך

אינני באה תמיד כאש על ההר או כקול מתוך הסערה. לפעמים אני באה כחבר לדרך המבקש שכר כמו כל שכיר, האוכל על שולחנך ונושא את משאך ונותן, כשאתה שואל על משפחתו, שם שכמעט אמיתי ויחוס שכמעט שלו. כך באתי אל ביתו של טוביה, איש עיוור בגלות נינווה, אשר קבר את מתי עמו בסכנת נפשות ונגמל, כפי שהישרים כה תכופות נגמלים בעידן הזה, בעוני ובחשכה — צואת ציפור נופלת לתוך עיניו הפקוחות בשנתו מתחת לחומה, ואף רופא לא היה מסוגל לתקן זאת. באותם ימים, בעיר רחוקה במדי, נערה צעירה בשם שרה בכתה משום ששבעה בעלים, אחד אחר השני, מתו בחדר כלולותיה עוד לפני שהנישואין הושלמו, ושד בשם אשמדאי נטל את חייהם מתוך קנאה עתיקה כתאווה עצמה. שמעתי את שניהם מתפללים באותו היום, איש זקן בנינווה ונערה באקבטנה, כל אחד מתחנן אליי למוות ולא לשעה נוספת של בושה. לא שלחתי מוות. שלחתי את רפאל.

הוא נכנס לביתו של טוביה בשם עזריה, קרובו של חנניה הגדול, שכיר שיכול להדריך את טוביה הצעיר אל מדי כדי לגבות חוב כסף שהופקד זה מכבר אצל קרוב משפחה שם. טוביה לא ידע שהוא מארח אחד משבעת העומדים לפני כבודי; הוא רק ידע שהשכר נראה הוגן והדרך מסוכנת ובנו זקוק לבן לוויה שאינו פוחד. כך אני פועלת לרוב ביותר בבית — לא בקריעת הגג, אלא בהיכנסי דרך דלת שמישהו כבר פתח מתוך תקווה. טוביה יצא לדרך עם כלב לצידו ומלאך לצידו, ואיש מהם לא הכריז על עצמו, כי אינני זקוקה שיכירו בי כדי לפעול. אני זקוקה רק שיצייתו לי.

בנהר החידקל קפץ דג לעבר רגלו של הנער וכמעט בלע אותה, ואני אמרתי לו, מפי המלאך, לתפוס אותו ולבתר אותו ולשמור את הלב, הכבד והמרה, ולהשליך את השאר — כי כבר החלטתי מה יבטלו שלושת הדברים הקטנים הללו. הלב והכבד, הנשרפים על גחלי הקטורת, יבריחו שד; המרה, הנוגעת בעיניים עיוורות, תחזיר את הראייה. בני האדם תמיד רצו כלים מפוארים לישועות גדולות. אינני לרוב כה בזבזנית. שמתי דג בנהר שהשניים הללו היו צריכים לחצות בין כה וכה, והנחתי לקרביו לשאת את התכנית כולה.

באקבטנה נשא טוביה את שרה לאישה, כי ייעדתי אותה לו עוד לפני שנוצר איזה מהם, ובליל הכלולות, בעוד אבי הנערה כבר חופר בחשאי קבר למקרה שהחתן הזה ימות כמו קודמיו, שרף טוביה את לב הדג וכבדו על מחתת הקטורת, וריחו הבריח את אשמדאי נמלט אל קצווי מצרים, שם עקב אחריו רפאל וכפת אותו — כי שד המשוחרר ביבשת אחת עודנו עניני בכל יבשת אחרת. לא היה מוות בחדר ההוא באותו לילה. הייתה, במקום זאת, אב הממלא את הקבר שכבר חפר, צוחק על פחדו שלו.

הם שבו לנינווה עם הכסף והכלה, וטוביה נגע במרה בעיניו העכורות של אביו, וקילפתי את הקרום כאדם המקלף עור ישן מכווייה, וטוביה הזקן ראה את פני בנו לפני שראה כל דבר אחר, בדיוק בסדר שהתכוונתי לו. רק אז סירב רפאל לשכר שהוצע לו, וגילה להם בפשטות מי הלך ביניהם: 'אני רפאל, אחד משבעת המלאכים העומדים מוכנים ונכנסים לפני כבוד האדון.' הנחתי לו לומר זאת, כי חסד המוסתר לגמרי אינו מלמד תודה לאיש, ורציתי שהמשפחה הזאת, וכל משפחה שקראה את סיפורם מאז, תדע שהקרוב השקט המדריך אתכם בדרכים הקשות ביותר של חייכם אולי אינו קרוב משפחה כלל.

התיעוד

הסיפור נלקח מן ספר טוביה הדויטרוקנוני, המתקבל ככתובים קנוניים בידי הכנסייה הקתולית והכנסיות האורתודוקסיות אך מסווג כאפוקריפי בקנון היהודי וברוב הקנונים הפרוטסטנטיים. שברים בארמית ובעברית נמצאו בין מגילות ים המלח בקומראן (4Q196-4Q200), המאשרים שהספר היה נפוץ בקרב יהודים עוד הרבה לפני העידן הנוצרי, אף שלא התקבל לקנון הרבני המאוחר יותר.

המלאך מזהה את עצמו כעזריה, "בן חנניה הגדול", המדריך את טוביה מנינווה אל אקבטנה ואל רגש שבמדי (טוביה ה׳ 4 – ו׳ 1). הדג, איבריו ושימושיהם מתוארים בטוביה ו׳ 1-9; כפיתת השד אשמדאי בעליון מצרים באה בעקבות החתונה באקבטנה (טוביה ח׳ 1-3). ריפויו של טוביה הזקן במרת הדג מסופר בטוביה י״א 7-15, וגילויו העצמי של רפאל, "אני רפאל, אחד משבעת המלאכים העומדים מוכנים ונכנסים לפני כבוד האדון", חותם את הסיפור בטוביה י״ב 6-15.

הכנסייה קראה באופן מסורתי את שבעת המלאכים שבטוביה י״ב 15 לצד העדות המקראית הרחבה יותר על שירות המלאכים (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 334, 336). חג רפאל, שנחגג בנפרד ב־24 באוקטובר בלוח השנה שלפני 1969, נחגג כיום יחד עם מיכאל וגבריאל ב־29 בספטמבר.