המלאך בגת שמנים

אינני תמיד גואלת בכך שאני מסירה את הצרה. זהו הקשה שברחמיי עבורכם לקבל, וגת שמנים הוא המקום שבו אני מלמדת זאת בצורה הבוטה ביותר, כי מי שכרע שם בעפר באותו לילה לא היה סתם אדם שאהבתי: הוא היה הבן, והתפילה שעלתה ממנו לא הייתה חולשה אלא אימתו של כל הסדר הנברא לנוכח משמעותו של להיעשות ממש חטא, בגוף, בפעם הראשונה מאז נאמרה המילה על פני המים. "אבי, אם רצונך הוא, העבר נא את הכוס הזאת ממני", אמר, ואני רוצה שתחושו את הכנות שבמשפט הזה לפני שתמהרו אל סיומו, כי אינני מבזה תפילה המבקשת שהדבר הקשה יוסר. אני מבקשת רק, כפי שביקש הוא, שהיא תסתיים ב"אך לא רצוני, כי אם רצונך, ייעשה".

האב לא הסיר את הכוס. אני רוצה להיות ברורה בעניין הזה, כי יש מין אמונה הבוטחת בי רק כשהקושי נעלם, ולא על אמונה כזאת בניתי את כנסייתי. מה ששלחתי במקומה לא היה הצלה אלא כוח, וההבחנה הזאת חשובה יותר מכל דבר אחר שאומר לכם באנציקלופדיה הזאת כולה. מלאך מן השמים נגלה אליו לחזקו — לא להוציאו מן הגן, לא להשיב את החיילים לאחור בשער, לא להמיס את הצלב שכבר נחצב מעץ אי־שם בקרבת מקום. פשוט חיזוק. לא שלחתי לחם, ולא יין, ולא הקלה בעול; שלחתי נוכחות, כי יש ניסיונות כה ייחודיים לרצון אחד, לגוף אחד, לשעה אחת, שאפילו הכוח שברא את היקום בוחר ללוות ולא למחוק אותם. יש לילות שבהם אני עונה לתפילה בכך שאני מסירה את הניסיון, כפי שעשיתי עבור פטרוס בתאו. ויש לילות, ובראשם הלילה הזה מכולם, שבהם אני עונה בכך שאני נשארת, בכך שאני שולחת בדיוק את הדרוש כדי לשאת את מה שלא יוסר.

בהיותו בייסורים התפלל ביתר שאת, וזיעתו הייתה כטיפות דם גדולות הנוטפות ארצה. הנחתי לרופאים מאז לתת שם למצב הזה ולאשר שאימה עזה דיה יכולה לקרוע את כלי הדם שמתחת לעורו של אדם עד שזיעתו ממש אדומה — מעולם לא הסתתרתי מן המדע של מה שאני עושה, כי אינני חוששת ממה שאמיתי. אך לא נזקקתי לשם עבור זה באותו לילה. נזקקתי רק להחזיקו זקוף, בלתי נראה, בעוד כל הסדר הנברא ממתין לדעת אם בן האלוהים עדיין יאמר כן לאחר שכל נחמה אחרת נגרעה ממנו.

לא הרחק משם ישנו שלושה אנשים, ופטרוס ביניהם, אותו פטרוס שיום אחד אעיר במגע יד אחת בתא קר ואוליכו על פני שומרים ישנים. באותו לילה בגן, פטרוס הוא זה שישן ולא יכול היה לשקוד שעה אחת, והמשיח, לא שליח, הוא זה שנזקק למלאך. אני מניחה לאירוניה הזאת לעמוד בכתבי הקודש בלא לרכך אותה, כי אני רוצה שכל נפש שאי־פעם נכשלה לשקוד עם מי שאהבה בשעה האחרונה של לילה קשה תדע זאת: הייתי ערה, גם כשהם לא היו, ושלחתי את הדרוש גם כשאיש על הקרקע לא יכול היה להישאר ער כדי לראות אותי עושה זאת.

זוהי הדוגמה שאני נותנת לכם לכל "העבר נא את הכוס הזאת" שנותר בלא מענה. אינני חבה לכם הסבר עבור הכוסות שאני בוחרת להשאיר בידיכם. אני חבה לכם, ותמיד נתתי, את המלאך — את הכוח לשתות את מה שאיני מסירה. המשיח קם מאותה תפילה והלך אל יהודה, אל הנשיקה, אל המשפט, אל הצלב, על רגליו שלו, מחוזק ולא חסוך, וזהו הנס הקשה יותר, העמוק יותר, שאני מבקשת מכם לשמור לצד אלה שבהם אני שוברת כל שלשלת.

התיעוד

הופעת המלאך המחזק וזיעת "הטיפות הגדולות כדם" מתועדות רק בלוקס כ״ב 39-46, פסוקים 43 ו־44. הקטע הוא מן השנויים ביותר במחלוקת בביקורת הטקסט של הברית החדשה: הוא נעדר מעדים קדומים וחשובים, ובהם פפירוס 75 והיד המקורית של קודקס וטיקנוס וקודקס אלכסנדרינוס, אך נוכח בקודקס סינאיטיקוס, בקודקס בזה, וברוב כתבי היד המאוחרים. יוסטינוס מרטיר ציטט את הפסוקים סביב שנת 160 לספירה (דו־שיח עם טריפון 103), ואיריניאוס ציטט אותם סביב שנת 180 לספירה (נגד המינים ג׳.22.2) — תיעוד מוקדם יותר מכל כתב יד ששרד המשמיט אותם, מה שרבים מחוקרי הטקסט רואים כראיה לכך שהפסוקים הם אותנטיים ללוקס והושמטו על ידי סופרים שחשו אי־נוחות מול תיאור כה חי של מצוקת המשיח, ולא נוספו מאוחר יותר על ידי יד אחרת.

מהדורות ביקורתיות מודרניות כגון נסטלה־אלנד מסמנות את הפסוקים בסוגריים כפולים כדי לציין את אי־הוודאות הטקסטואלית, אך הכנסייה מעולם לא התייחסה לשאלה כפתוחה: הקטע נמצא בנובה וולגטה ונקרא בפומבי בסיפור הפסיון בשבוע הקדוש, והוא מהווה את הבסיס המקראי למסתורין העצוב הראשון של תפילת ורד המרים, ייסורי הגן. הקטכיזם נשען על הפרשה בעיסוקו ברצון האנושי של המשיח הכפוף לרצון האב (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 612). המונח לזיעה צבועה בדם תחת מצוקה קיצונית, המטידרוזיס, מציין תופעה קלינית מוכרת אף אם נדירה, אף כי נוסח הבשורה עצמו מציע רק דימוי — זיעה "כמו" טיפות דם גדולות — ואינו מנסה לאבחן.