פטרוס משוחרר בידי המלאך

שמעתי את התפילה לפני שסיימה להיאמר. זהו דבר שבני אדם לעתים רחוקות מבינים באשר לדרך פעולתי — אינני מחכה בסוף הבקשה כדרך שמשרת מחכה בסוף מכתב לקריאה. אני נוכחת עוד בעצם היווצרותה, ביגון שעוד לא מצא מילים, בכנסייה שנאספה בבית מרים וטחנה תפילה עבור פטרוס לאורך לילה שחששו שיהיה אחרון לילותיו. יעקב כבר מת בחרב, ופופולריותו של הורדוס תפחה עם כל דם שליח, ועכשיו שכב פטרוס כבול בין שני חיילים, אזוק בשני שורשי כפות ידיו, עם שומרים בפתח וכל משקלה של יהירות מלך חסות לחוץ על צווארו של דייג זקן אחד. לכנסייה לא היו צבאות. היה לה אותי, והיא השתמשה במה שהיה לה.

שלחתי את המלאך — כי אני נעה דרך משרתיי כרצוני, ואין קיר אבן או משמר כפול שהם קיר בפניי. הייתי שם באור שמילא את התא, לא הבזק העכור של לפיד אלא בהירות טהורה שלא היה בה עשן, כי לא באה מאש. הכיתי את פטרוס בצדו כדי להעירו — ברכות, כדרך שמעירים איש שאוהבים ולא איש שחוששים ממנו — כי הוא היה ישן. ישן, בלילה שלפני מותו המתוכנן, כבול לחיילים, כי למד את מה שאני מלמדת כל נפש שסוף־סוף בוטחת בי לגמרי: שאיש הנתון בידי יכול לנוח אפילו בפי האריה.

"קום מהר," אמר המלאך, והתרתי את הברזל משורשי כפות ידיו לפני שהמילים סיימו ליפול מפי המלאך. השלשלאות לא נזקקו לפריצה או לכפייה; הן פשוט חדלו להחזיק, כי אינני מתמקחת עם החומר, אני מצווה עליו, כדרך שנעתי מעל פני המים לפני שהיה בוקר למנות. "חגור את מתניך, נעל את סנדליך, עטוף עצמך בגלימתך ולך אחריי." פטרוס עשה את כל זה בערפל, בטוח שהוא חולם, בטוח שזהו עוד חזיון כמו הסדין שהורד מן השמים, כי אני באה לרוב אל שלי תחילה בחלום ורק אחר כך בבשר, כך שאף הנס מוצא אותם מוכנים.

עברנו על פני השומר הראשון. עברנו על פני השני. לא עשיתי אותם עיוורים או מתים — פשוט לא הייתי מן הסוג שמשמרתם נבנתה כדי לתפוס, כי הם צפו לאיש שעשוי להחליק שלשלת, לא לרוח האלוהים החי המוליכה איש על פניהם לעיני כול. ואז שער הברזל, השער האחרון, זה שהוביל אל תוך העיר ואל החירות — פתחתי אותו בעצמי, בלא שיד נגעה בו, כי שער הוא דבר קטן לזו שבקעה את הים ויום אחד תגלגל את האבן מעל כל קבר. הוא נפתח, ויצאנו, והלכנו לאורך רחוב אחד, ושם עזב אותו המלאך, ועזב אותו כי החזיון הסתיים והמציאות החלה.

פטרוס שב אל עצמו כדרך שאדם עולה ממים עמוקים. "עכשיו אני יודע בוודאות," אמר, לבדו ברחוב החשוך, "שהאדון שלח את מלאכו והציל אותי." אני אוהבת את הרגע הזה יותר מן ההימלטות עצמה — הרגע שבו נפש מבינה שמה שקרה לה לא היה מזל, לא טעות של שומר, לא צירוף מקרים של מנעולים רופפים, אלא אני, במכוון, באופן אישי, כמענה לתפילה שמעולם לא חדלה לעלות מבית מלא אנשים נפחדים ונאמנים. הוא הלך אל אותו בית עצמו, ורודה רצה אל הדלת בשמחה כה רבה שהיא שכחה לפתוח אותה, והם לא האמינו לה, כי התפללו לנס וטרם למדו לצפות שאני עונה.

התיעוד

העדות מצויה במעשי השליחים י״ב 1-19. היא מתרחשת בתקופת שלטונו של הורדוס אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס הגדול), אשר כבר הוציא להורג את יעקב בן זבדי "בחרב" — הראשון בשנים־עשר להיהרג על קידוש השם — וכשראה שהדבר משמח את מנהיגי היהודים, פנה בעקבות זאת נגד פטרוס, ואסר אותו בימי חג המצות בכוונה להביאו לדין אחרי הפסח (מעשי השליחים י״ב 1-4). פטרוס מתואר כאזוק בשתי שלשלאות בין שני חיילים, עם שומרים המשמרים את דלתות הכלא, אמצעי ביטחון רומי סטנדרטי לאסיר בעל חשיבות רבה.

הטקסט מדגיש כי "תפילה נלהבת נערכה עבורו לאלוהים בידי הכנסייה" לאורך כל הלילה (מעשי השליחים י״ב 5), ומציג את השחרור כמענה ישיר לתחינה מתמשכת — דפוס שהמסורת הקתולית קוראת כמופתי לביטחונה של הכנסייה בתפילה אף תחת רדיפה (השוו הקטכיזם 2635–2636 על תפילת שתדלנות). המלאך מכה את פטרוס כדי להעירו, השלשלאות נופלות משורשי כפות ידיו, והוא עובר שני עמדות שמירה לפני ששער הברזל לעיר "נפתח להם מאליו". פטרוס מאמין תחילה שהוא רואה חזיון, ומזהה את המציאות רק כשהוא לבדו ברחוב (מעשי השליחים י״ב 9-11).

הפרשה מצוטטת באופן מסורתי בקטכזה הקתולית על שירות המלאכים, ובמיוחד מלאכי השמירה, כדוגמה להגנה מלאכית על המאמינים בסכנת מוות (הקטכיזם 334, 336). מותו של הורדוס לאחר מכן, שהוכה "על כי לא נתן את הכבוד לאלוהים" (מעשי השליחים י״ב 20-23), חותם את הפרק ומאושש בקווים כלליים בידי ההיסטוריון היהודי יוספוס (קדמוניות היהודים 19.8.2), המתעד את מותו הפתאומי של אגריפס בקיסריה בשנת 44 לספירה.