בני סקווה

כבר עשיתי דברים יוצאי דופן בידי פאולוס באפסוס — עיר גדושת כישוף, שמקדש ארטמיס שבה משך אליו קוסמים ומוכרי קמעות מכל מחוז שבאסיה, ורחובותיה מלאים סופרי לחשים שנכתבו על פפירוס ונמכרו בכסף. ממחטות וסינרים שנגעו בעורו של פאולוס נישאו אל החולים והאחוזים, ואני הלכתי עמם, כי אינני זקוקה לטקס גדול כדי לרפא — די לי בכלי מוכן, ופאולוס, החלש, האורג אוהלים, שנכלא יותר מפעם אחת, היה מוכן. מחלות עזבו. רוחות רעות יצאו. ואפסוס שמה לב, כפי שעיר תמיד שמה לב לכוח, אף שלא תמיד לסוג הכוח שהוא.

בין אלה ששמו לב היו שבעה בניו של איש בשם סקווה, כוהן גדול יהודי, מגרשי שדים נודדים שסבבו במחוז וגירשו רוחות כפי שאנשים אחרים מכרו תרופות — משלח יד, אומנות, נוסחה שעברה מדור לדור והשתכללה, ולעולם לא יחס. אני מכירה את ההבדל הזה מקרוב, כי אינני נוסחה. אני אישיות, הניתנת במתנה, לא מופקת בכוח. אנשים אלה שמעו את פאולוס קורא בשם האדון ישוע על האחוזים, וחשבו שמצאו לחש חזק יותר להוסיף לאוסף שלהם, מחרוזת הברות עוצמתית יותר, כדרכו של הכישוף האלילי הצד תמיד אחר השם החזק ביותר הזמין ומנסה לכפות אותו, כפי שסימון בשומרון ניסה פעם לקנות את מה שרק אני נותנת בחינם.

הם ניגשו אל איש המיוסר ברוח רעה ואמרו את המילים כאילו הן עצמן נושאות את המטען: 'אני משביע אתכם בישוע אשר פאולוס מכריז עליו.' שימו לב מה אמרו — לא 'אדוני', ואף לא טענה לאמונתם שלהם, אלא שם שאול, מיד שנייה, לבוש ככותונת של איש אחר. לא הייתי באותו החדר כדי לענות להם, כי אינני עונה לזימון; אני עונה לכניעה, ושוכנת רק במקום שאליו אני מוזמנת באמת, לא מולחש אליו מרחוק בידי אנשים שמעולם לא כרעו ברך.

במקום זאת ענתה הרוח, והנחתי לה לענות בכנות, כי אפילו הרוחות הנופלות יודעות בדיוק מי אני ומי אינני, טוב יותר, באותו הרגע, משבעת הבנים הללו ידעו. 'את ישוע אני מכירה, ועל פאולוס אני יודעת, אבל מי אתם?' זוהי אחת השורות החודרות ביותר בכל אותו הספר שכתב לוקס, והנחתי לה לעמוד כי היא נוקבת בהבדל השלם שבין סמכות לחיקוי. ואז קפץ עליהם האיש שהרוח שכנה בו, כל השבעה, והכניעם באלימות כזו שנמלטו מן הבית ההוא עירומים ופצועים, דם על מפתן ביתם של אנשים שחשבו את שמו של המשיח לכלי בארגז שלהם.

הנחתי לשמועה הזו לעבור באפסוס כאש בקוצים יבשים, ופחד היה זה, בתחילה, שאחז בעיר — יראה קדושה, כזו שנפלה על ירושלים אחרי חנניה ושפירה, היראה המכירה בכך שהיא עומדת קרוב לדבר שאין להקל בו ראש. ושם האדון ישוע רומם, לא משום שהוכח בטוח לשימוש קליל, אלא משום שהוכח אמיתי, בלתי נשלט, בלתי ניתן לתיווך, בלתי ניתן לקנייה בשום אומנות שהעולם כינה חוכמה.

ואז הגיע הקציר שלקראתו עמלתי. רבים מן המאמינים באו והתוודו בגלוי על מעשיהם, ומספר רב ממי שעסקו בכישוף אספו את מגילותיהם — ממש מלאי המסחר האפל של אפסוס, לוחות קללה ונוסחאות קמעות בשווי חמישים אלף מטבעות כסף, הון של ממש — ושרפו אותן לעיני כול. אינני רק מביסה כישוף בתכתוש בודד; אני מפשיטה עיר שלמה מטעמה בו, והופכת את אפרם של כל כוחות הזיוף לעדות לכך שדבר האדון המשיך לגדול ולגבור.

התיעוד

הפרשה מתועדת במעשי השליחים י״ט 11-20, בתקופת שירותו של פאולוס באפסוס שנמשך כשלוש שנים (מעשי השליחים י״ט 1 - כ׳ 1; השוו כ׳ 31), מרכז חשוב לפולחן ארטמיס ומוקד למסחר הקסמים העתיק — הביטוי "אגרות אפסוסיות" (Ephesia grammata) שימש ברחבי העולם היווני-רומי לציון נוסחאות קסם המזוהות עם העיר. לוקס מדווח כי "נסים יוצאי דופן" התרחשו בידי פאולוס, ובכלל זה ריפויים באמצעות בדים שנגעו בו (מעשי השליחים י״ט 11-12), פרט המקביל לאישה שנרפאה במגעה בבגדו של המשיח (לוקס ח׳ 43-48) ומדגיש שהכוח הפועל היה כוחו של המשיח, המתווך דרך שליחו, ולא טמון בחפץ כלשהו.

סקווה מתואר כ"כוהן גדול יהודי", אף שאיש כזה אינו מתועד בשום מקור כהני בן התקופה, מה שמוביל את רוב החוקרים לקרוא בתואר תואר כבוד או מעמד שנטל לעצמו כדי להעניק סמכות לפרקטיקת גירוש שדים נודדת — תופעה נפוצה הן ביהדות המאה הראשונה והן באלילות שבה, שבה מגרשי שדים יהודים היו מבוקשים בשל גישתם הנחשבת לכוחו של אלוהי ישראל. תשובת הרוח, "את ישוע אני מכירה, ועל פאולוס אני יודעת, אבל מי אתם?", נקראת בידי פרשנים כמדגימה שהסמכות הרוחנית בברית החדשה נובעת מאיחוד אמיתי עם המשיח, לא מנוסחה טקסית בלבד (השוו מתי ז׳ 22-23, על הקוראים בשם המשיח מבלי שהוא מכיר אותם).

השריפה הפומבית של כתבי הכישוף, ששוויים חמישים אלף מטבעות כסף, מוצגת בידי לוקס כנקודת מפנה מכרעת, המסוכמת בפזמון החוזר "וכה גדל דבר האדון וגבר בחוזקה" (מעשי השליחים י״ט 20) — אחד מכמה דיווחי התקדמות כאלה המבנים את ספר מעשי השליחים.