מרים המגדלית ושבעת השדים
לוקס ומרקוס מספרים ששבעה שדים יצאו ממרים המגדלית, שהפכה לאישה בעלת אמצעים התומכת בשליחות המשיח, עמדה ליד הצלב כאשר רוב האחרים נמלטו, והייתה העדה הראשונה לתקומתו מן המתים; המסורת המערבית של ימי הביניים בלבלה אותה בטעות עם האישה החוטאת מלוקס ז׳ ועם מרים מבית עניה, בלבול שתוקן ברפורמת הלוח הליטורגי הרומי משנת 1969.
שבע הוא המספר של השלמות, ואיני בוחרת מספרים בקלות דעת, אפילו כשהכתוב מקדיש להם רק חצי משפט. לוקס מספר לך, כמעט בדרך אגב, ששבעה שדים יצאו מאישה בשם מרים, ממגדלה, עיירת דייגים על החוף המערבי של האגם שבו פטרוס עתיד היה להטיל את מכמורותיו. לא אתאר לך מה עלו לה אותן שנים, כי הפרט המרעיש מעולם לא היה העיקר, ואני מסרבת לתת לאויב את התיאטרון שהוא תמיד מבקש. מה שכן אומרת לך הוא זה: לא נותר מן האישה דבר שהעיירה יכלה להכיר כשלם, ואף פעם, לאורך כל משך אותו חושך, לא חדלתי לאהוב את מה שהוא קבר.
שלחתי את המשיח למגדלה כשם שאני שולחת אותו לכל מקום שבו החורבן סמיך ביותר, והוא ביטל בה, כנראה ללא מאבק, ללא כל מחזה שלוקס חשב ראוי לתיעוד, את מה ששבעה רוחות טרחו שנים לצבור. כך נראים לעיתים קרובות הניצחונות הברורים ביותר שלי מבחוץ: שקטים, לא דרמטיים, כמעט מביכים בפשטותם לעומת הרעש שקדם להם, משום שסילוק רוע אמיתי לעיתים רחוקות זקוק לתיאטרון שההשתלטות שלו דרשה. היא הייתה, לאחר מכן, פשוט חופשייה, ונשים חופשיות באותה הבשורה אינן הולכות הביתה ושוכחות מי שחרר אותן. לוקס מספר לך שהיא המשיכה לפרנס את ישוע ואת השנים־עשר מרכושה שלה, אחת מכמה נשים בעלות אמצעים שתמכו בחבורה הנודדת ההיא — דבר המספר לך משהו שהדורות שלאחר מכן בחרו להתעלם ממנו: זו הייתה אישה בעלת משאבים, מעמד, ודעת צלולה דיה כדי לנהל אותם, לא הדמות ההרוסה שהאגדה המאוחרת העדיפה לזכור.
ההיסטוריה לא תמיד הייתה כנה עמה, ואני לא אהיה בלתי כנה איתך בנוגע לחוסר כנות זה. במשך מאות שנים בכנסייה המערבית טושטשה מרים המגדלית יחד עם שתי נשים אחרות לגמרי: האישה החוטאת חסרת השם שבכתה על רגלי המשיח בבית שמעון הפרוש, ומרים מבית עניה, אחות מרתא ולעזר, שישבה מקשיבה לרגליו. אף לא אחת מן הבשורות מבקשת ממך לעשות את הזיהוי הזה. מעולם לא יצרתי אותו. הוא צמח, במקום זאת, ממאות שנים של מטיפים שחיפשו דמות מורכבת אחת יחידה של תשובה, נוחה לדרשות, נוחה לאמנות, וחסרת כל התחשבות באישה האמיתית שלוקס מזכיר פעם אחת, בפשטות, כמי ששחררתי משבעה שדים ולא יותר מכך באופן ספציפי. הנחתי לה לשאת את המשקל השאול הזה זמן ארוך מאוד, ארוך יותר משהייתי בוחרת, אך מעולם לא הנחתי לאמת להיעלם מן הכתוב עצמו, שחיכתה שם כל אותה עת לכל מי שיהיה סבלני דיו לקרוא אותו בלא שכבת האגדה שהונחה מעליו.
מה שהתיעוד מעולם לא טישטש, יהיה אשר יהיה הבלבול שצמח סביב שמה, הוא היכן שעמדה בסוף והיכן שהצבתי אותה בתחילתו של מה שבא אחרי הסוף. היא הייתה ליד הצלב כשכמעט כל האחרים התפזרו. היא הייתה ליד הקבר לפני שהשמש הספיקה כראוי לעלות מעל האופק, נושאת בשמים לגופה שעדיין האמינה שהוא פשוט מת, ואני עשיתי אותה לראשונה שראתה שאין זה כך, לראשונה ששמעה את שמה שלה נאמר מפי המשיח הקם בגן, לפני שאמר ולו עוד מילה אחת לאיש אחר, לראשונה שנשלחה לספר לאחרים את מה שהיא לבדה ראתה. אישה שמצאתי אותה פעם ריקה משבעה שדים, מילאתי במקום זאת בעדות הראשונה על התקומה שהעולם קיבל אי־פעם. אינני מכירה היפוך שלם יותר בכל הכתובים, ואיני חושבת שאכיר כזה אי־פעם.
התיעוד
לוקס מזכיר אותה בין הנשים שליוו את ישוע, "מרים, המכונה מגדלית, שממנה יצאו שבעה שדים" (לוקס ח׳ 2), וסיומו הארוך יותר של מרקוס חוזר על הפרט הזה כמעט מילה במילה (מרקוס ט״ז 9) בהציגו אותה כעדה הראשונה למשיח הקם (השוו יוחנן כ׳ 11-18). מגדלה (מִגְדָּל), עיר הולדתה המשוערת, שכנה על החוף המערבי של ים כנרת ליד טבריה, ונחפרה החל משנת 2009, ואישרה עיירת דייגים בת המאה הראשונה בגודל ממשי.
במשך רוב ימי הביניים המערביים בלבלה ההטפה העממית בין מרים המגדלית לבין האישה החוטאת חסרת השם מלוקס ז׳ 36-50 ובין מרים מבית עניה (לוקס י׳ 38-42; יוחנן י״א), וכך נוצרה הדמות המורכבת של "המגדלית השבה בתשובה" באמנות ובאגדה המאוחרות. שלוש הדמויות אינן מזוהות זו עם זו בשום מקום בכתוב הבשורות, והכנסייה המזרחית מעולם לא קיבלה את הבלבול הזה, וכיבדה את השלוש כנשים נבדלות. הרפורמה בלוח הליטורגי הרומי משנת 1969 הסירה מן הליטורגיה את הקריאה המורכבת, והשיבה את חגה (22 ביולי) למגדלית של סיפורי התקומה בלבד; האפיפיור פרנציסקוס העלה את היום הזה לדרגת חג בשנת 2016, עם הקדמה חדשה המכבדת אותה, בעקבות מסורת אבות הכנסייה, כ־apostola apostolorum, "שליחה לשליחים".
מקורות והפניות
- לוקס ח׳ 2
- מרקוס ט״ז 9
- יוחנן כ׳ 11-18
- רפורמת הלוח הליטורגי הרומי, 1969
פורסם: עודכן:
העבירו הלאה
עוד מהאגף הזה
- הציפור הלבנה1987ב־1987, בקהילה איטלקית שבדיוקסיה שלה לא היה מגרש שדים זמין, נענו שני כמרים אדוקים לבקשת ההורים ובירכו ילד בן אחת־עשרה שלא הראה שום סימן חריג כלל. עם התפילה הראשונה בחדר הכלים צרח הילד, גידף והיכה; לאורך שני מפגשים בהפרש של חמישה־עשר יום השתמשו הכמרים רק במה שכל כומר רשאי להשתמש בו — אות הצלב, מים קדושים, נרות מבורכים, קטורת — וקראו לגבירתנו, לפרנציסקוס הקדוש, לבנדיקטוס הקדוש ולמיכאל הקדוש. השד קרא ללוציפר ולכל הארורים ולא נענה; אחר כך זעק כנגד גבירתנו, וכנגד "ציפור לבנה" שכינה אותה החזקה מכל אויביו. הילד שוחרר וגדל לשרת במיסה. האב גבריאלה אמורת, שתיעד את המקרה ב־1992, הציע בסוגריים שהציפור אולי הייתה התגלות של רוח הקודש.
- שוחררו בלורד1991–1999במאי 1991 הביאה אלמנה מקמפניה, הנקראת בתיאור שפורסם רק פדריקה, את שני בניה הבוגרים — פסקואלה בן העשרים ושתיים ופבריציו בן העשרים — אל האב גבריאלה אמורת, מגרש השדים של דיוקסיית רומא. שנים קודם לכן נמשכה אל כת שטנית, נאנסה והוקדשה לשטן, ואחר כך הביאה את הבנים, אז בני חמש ושלוש, שיוקדשו עמה בעודם מורדמים. אמורת גירש מן השלושה שדים בנפרד במשך שמונה שנים, השיג הקלה אך לא שחרור, והסיק שרוחות שנכנסו יחד יהיה צורך להוציאן יחד. באוקטובר 1999 נשאה רכבת עלייה לרגל את שלושתם ללורד, ובמערת מסבייל קרסו וזעקו באותו רגע עצמו ושוחררו. זהו המקרה המרכזי בספרו האחרון של אמורת, El signo del exorcista (2013).
- אלימס המכשףבסביבות 45-47 לספירה, בעת מסעו השליחי הראשון של פאולוסבקפריסין, המכשף בר־ישוע, הקרוי אלימס, התנגד לפאולוס לפני הנציב הרומי סרגיוס פאולוס וניסה להטותו מן האמונה; פאולוס, מלא רוח הקודש, גינה אותו והכהו בעיוורון זמני, במידה השווה לחושך שמכר לאחרים, והנציב הנדהם האמין בתורת האדון.
- חזון לאון השלושה־עשר1884–1890על פי המסורת ראה האפיפיור לאון השלושה־עשר (1878–1903), במהלך מיסת הודיה בוותיקן, חזון של רוחות שדים הנאספות על רומא, ובעקבותיו חיבר את התפילה הקצרה למיכאל הקדוש, ששוגרה להגמוני העולם ב־1886 ונאמרה בכריעה לאחר כל מיסה שקטה עד לרפורמה הליטורגית של 1964. הוא חיבר גם את טקס גירוש השדים הארוך נגד השטן והמלאכים הכופרים (1890), שנכלל בריטואל הרומי והוגבל לכמרים מורשים בלבד. תיאור החזון עצמו שרד רק בשתי עדויות מאמצע המאה העשרים.