אלימס המכשף

קפריסין קידמה את פנינו בשמש על סלע לבן ובריח מלח, ובפאפוס, בקצה המערבי של האי, הבאתי את פאולוס — אף שלוקס עדיין קרא לו שאול כשהתחיל הדבר — פנים אל פנים מול הנציב סרגיוס פאולוס, רומאי בעל אינטליגנציה של ממש, איש שרצה לשמוע את דבר האלוהים והיה בו הענווה הנדירה להודות שהוא רוצה בכך. אני שמחה באנשים כאלה יותר משהעולם יודע, כי כוח הנשאר סקרן נדיר יותר מכוח הנשאר נוח, וכבר הכנתי את שמיעתו של המושל הזה עוד בטרם הפליגה ספינתו של פאולוס מסלמיס.

אך סרגיוס פאולוס החזיק, בביתו שלו, נביא שקר ומכשף יהודי בשם בר־ישוע, בן יהושע, אשר האי דובר היוונית קרא לו אלימס, מילה שאולה ומעוצבת מחדש ממונח שפירושו איש חכם או קוסם, נישאת כתואר מקצועי. אני רוצה שתראו מי היה בבירור, בלי קישוט, כי מעולם אינני מלבישה את השטני בדרמה גדולה מזו שהוא ראוי לה: הוא היה יועץ חצר שערכו כולו לעצמו תלה בכך שהנציב יישאר בדיוק חסר ודאות, בדיוק חסר עוגן, בדיוק נגיש ללחש ולסימן כפי שתמיד היה. נציב שנהיה למאמין לא היה זקוק לאלימס. אז אלימס עשה מה שכל זיוף עושה כשהמקור האמיתי מגיע סוף־סוף: הוא התנגד לו, וניסה להטות את הנציב מן האמונה, לא בטיעון מתחרה, אלא בטקטיקה הפשוטה והעתיקה של עמידה בין איש רעב ללחם.

כאן מילאתי את פאולוס, כליל, ברגע אחד שלוקס הקפיד לרשום בדייקנות, כי זהו הרגע שבו הכתוב עצמו מתחיל לקרוא לו פאולוס במקום שאול, כאילו השם הרומי חיכה לעימות הרומי הזה כדי להיאמר לתמיד. פאולוס נעץ עיניו במכשף, ונתתי לו את המילים, והן באו בלא ריכוך: "בן בליעל, שונא כל צדק, מלא כל מרמה וכל רוע, הלא תחדל לעקש את דרכי האדון הישרות?" אינני מדברת לעיתים קרובות דרך משרתי בשפה כה בוטה, אך יש רגעים שבהם נימוס עצמו היה מעין שיתוף פעולה עם העיקום המוזכר, וזה היה אחד מהם.

ואז בא גזר הדין, ואני רוצה שתשימו לב לדייקנותו, כי אינני עוסקת בשפיטה רשלנית: "הנה יד האדון בך, ותהי עיוור, ולא תראה את השמש עד עת." לא לעולם. לא כליון. חושך שנמדד בדיוק כדי להשוות לחושך שבו בילה את חייו במכירתו לאנשים אחרים, מראה שהוצבה עד שערפל ואפלה נפלו על עיניו שלו והוא נאלץ למשש את דרכו ולהתחנן בפני זרים שיקחו את ידו, אותה עמדת חוסר האונים ממש שממנה הפיק תמיד רווח בגרימתה לאחרים באמצעות פחד מכוחות בלתי נראים. לא עיוורתי אותו כדי להשמידו. עיוורתי אותו כי איש המבלה את חייו בהסתרת השמש מאחרים לעיתים חייב לאבד אותה בעצמו לפני שיוכל לדמיין שהוא רוצה אותה חזרה.

וסרגיוס פאולוס, שצפה בכל זה קורה בחצרו שלו, לא רק התפעל מתעלול שבוטל. לוקס מקפיד לומר שהוא האמין, וכי מה שהיכה בו לא היה מחזה העיוורון אלא תדהמתו מן ההוראה על אודות האדון. זהו הסדר שאני תמיד מתכוונת אליו ולעיתים כה נדירות זוכה לראותו נכבד כה בפשטות: הנס פינה את החסימה, אך הדבר עצמו הוא שהגיע אל האיש ברגע שהחסימה סרה. אינני עושה נפלאות כדי שאנשים יתפעלו מנפלאות. אני עושה אותן כדי שהעיוורים יסכימו סוף־סוף להביט במה שהיה תמיד אמת.

התיעוד

העימות מתועד במעשי השליחים י״ג 6-12, בעת שליחותם של פאולוס ובר־נבא לקפריסין בראשית מסעו השליחי הראשון. סרגיוס פאולוס נמנה עם מעטים מאוד מדמויות הברית החדשה המאושרות באופן עצמאי מחוץ לכתובים: כתובות מקפריסין ומרומא נוקבות בשם נציב רומי בעל תואר זה באמצע המאה הראשונה, מה שמעניק לפרשה עיגון היסטורי חריג. בר־ישוע, הקרוי אלימס, מזוהה בידי לוקס כנביא שקר יהודי ו"מאגוס" הצמוד לבית הנציב, נציג של הקוסמים הנודדים שביקשו לעיתים קרובות חסות בחצרות הפרובינציות ברחבי האימפריה המזרחית.

קטע זה מסמן את הנקודה במעשי השליחים שבה לוקס מתחיל לקרוא לשליח "פאולוס" במקום "שאול" (מעשי השליחים י״ג 9), שינוי שחוקרים קישרו זה מכבר לזירה הרומית ולהתרחבות השליחות אל הגויים שהחלה זה עתה, בין אם כאימוץ פשוט של שם משפחתו הרומי ובין אם כסימן ספרותי לאותו שדה שליחות רחב יותר. העיוורון הזמני שהוטל על אלימס, המתואר כ"ערפל וחושך" (מעשי השליחים י״ג 11), הוא המקרה הברור ביותר בברית החדשה של נס עונשי המשרת מטרה מיסיונרית ולא נקמנית גרידא, שכן התוצאה המוצהרת בידי לוקס אינה חורבן המכשף אלא אמונת הנציב, שנגרמה מתדהמתו "מן ההוראה על אודות האדון" (מעשי השליחים י״ג 12).