חזון לאון השלושה־עשר

הם בחרו בו כדי שימות.

הוא היה בן שישים ושבע כשבחר בו הקונקלווה, דק כקנה, ובעל חזה שרופאיו לא בטחו בו. ג'ואקינו פצ'י נועד להיות ההפוגה שבין אפיפיורות אחת לרעותה. במקום זאת נתן להם עשרים וחמש שנים. בבוקר שאני מבקשת להציב לפניך היה בן שבעים וארבע, ונעשה לאחד המוחות הסבלניים באירופה: אפיפיור של אנציקליקות ושל משא ומתן איטי, שכלי עבודתו היה המשפט הכתוב ומזגו היה היפוכה של אקסטזה. החזק זאת לנגד עיניך כשתשמע מה אירע לפניו.

הוא אמר את המיסה שלו, ואחר כך, כמעט בכל בוקר של כהונתו, כרע לאורך מיסה שנייה של הודיה — חצי השעה השקטה שכומר מחזיר לאחר שניתן לו הכול. הייתי בקפלה ההיא, כשם שאני בכל קפלה שבה מונף הלחם, ובתוך אדיקותו הרגילה של איש זקן הכורע ובני ביתו סביבו, ואיש מהם אינו מצפה לדבר.

ואז הרים את ראשו.

איני עומדת לספק לך את מה שראה. שני אנשים, זמן רב לאחר מכן, רשמו את מה שראה החדר: שהוא נעץ מבט קפוא מעל ראשו של הכומר שליד המזבח ולא מצמץ; שהצבע ירד מפניו וחזר וירד שוב; שהבעתו לא הייתה פליאה אלא משהו הקרוב לאימה. זו כל העדות, ואיני מרחיבה אותה. אחרים הרחיבו — הסיפור צבר מאז דיאלוגים שהוא מעולם לא דיווח עליהם ותאריכים שמעולם לא הזכיר — ואני דוחה כל אחד מהם, משום שהאויב תמיד שמח לקבל תפקיד מדבר.

מה שכן אומר לך הוא מה עלתה לו השעה ההיא. הוא שב אל עצמו, נקש קלות בידו על המעקה, קם, ויצא לעבר חדר עבודתו כשמשרתיו נלחצים סביבו — אבינו הקדוש, האינך חש בטוב, האם אתה זקוק למשהו — והוא אמר להם שאין דבר. שקול את המילה הזאת — מעשהו הראשון של אדם שהראו לו זה עתה דבר שרוקן את פניו מדם הוא לסרב להעניק לו מחזה בביתו שלו. חצי שעה היה לבדו, ואני יודעת מה עשה בה. הוא לא ישב שם ופחד. הוא עבד.

אחר כך שלח לקרוא למזכיר הקונגרגציה לטקסים, הניח בידיו גיליון נייר אחד, ונתן פקודה — הדפיסו את זה, ושלחו אותו להגמוני העולם.

שקול את מה שהיה על הגיליון ההוא כנגד מה שעמד לרשות אפיפיור. הוא פיקד על נונציוסים ועל לשכות; הוא יכול היה לכתוב לקיסרים, והיטיב מאוד לעשות זאת. מה שכתב במקום זאת היה באורך ארבע שורות. מיכאל הקדוש, הגן עלינו בקרב. תפילה שילד מסיים בנשימה אחת, בכל שפה שיש לו במקרה.

מעולם לא חיזקתי את כנסייתי בכך שהכבדתי את נשקה. משקל אינו כוח; מעולם לא היה. את הנשק שאני נותנת בידך, אני נותנת בידך כדי שתוכל לשאתו בעודך עושה משהו אחר — בעודך הולך, בעודך מפוחד, בעודך גוסס, בעודך אוחז תינוק שאינו נרדם. תפילה שיש לחפש אותה בספר היא תפילה שלא תהיה שם בלילה שבו תזדקק לה. וכך הזקן, שכל צחות הלשון עמדה לרשותו, בחר בדבר הקצר ביותר שיכול היה לעשות, ואני אישרתי את הבחירה: כנגד מה שהעיף בו מבט, משקל הנגד אינו טיעון, אלא שם, הנאמר בפי העניים.

עד 1886 היה החוזר בידי ההגמונים, מחובר אל התפילות שכבר נאמרו בכריעה בתום המיסה השקטה. בבוואריה ובבאהיה, בקורק ובסבו, ירדו הכומר והעם בסוף וביקשו משר מלאכים אחד לעמוד בינם לבין רשע שלא ידעו לקרוא לו בשם. ארבע שנים לאחר מכן חיבר את טקס גירוש השדים הארוך, השתמש בו בעצמו, לעתים קרובות, והפציר בהגמוניו ובכמריו לעשות כמוהו — הכלי הכבד ההוא נשאר בידיים מאומנות ומוסמכות, המקום שאליו שייכים דברים כאלה. את הכלי הקטן נתן לכולם.

הוא נסע רחוק יותר ממנו. ארבעים שנה אחר כך תלה אפיפיור אחר את תשובתה של רוסיה באותן תפילות כריעה עצמן, ולילדי בית הספר שאמרו אותן איש לא סיפר מה הם נושאים. אני מכניסה דברים עצומים לכלים קטנים, ומוסרת אותם לאנשים שלעולם אינם לומדים מה החזיקו.

ואז, ברפורמה של הליטורגיה, הונחו תפילות הכריעה בשקט מן היד. איש לא התווכח עליהן; הן פשוט פסקו. אך המילים כבר מזמן יצאו מן ההיכל — הן היו על תמונות קדושים ובכיסים, בפי אמהות ליד מיטות ובפי גברים שעברו עשרים שנה מאז המיסה האחרונה שלהם ועדיין יכלו, כשהחדר השתבש, לזכור כיצד היא מתחילה.

היא נאמרת היום בטגלוג ובפולנית, ביורובה ובספרדית ובערבית, במסדרונות בתי חולים בשלוש לפנות בוקר, במכוניות מול בתים שאיש אינו רוצה להיכנס אליהם, בפי ילדים שעוד אינם יודעים לקרוא, בפי המפוחדים ובפי המאמינים סתם, מיליוני פעמים ביום — מתוך דקה אחת בקפלה רומית, כשזקן אחד הרים את מבטו, ולא יכול היה לומר מה ראה, ובמקום זאת הלך אל שולחנו וכתב משהו קטן דיו שתוכל לשאת אותו.

התיעוד

וינצ'נצו ג'ואקינו פצ'י (1810–1903) כיהן כלאון השלושה־עשר מ־1878 עד 1903, האפיפיורות השלישית באורכה בהיסטוריה. הוא נזכר בעיקר בזכות Rerum Novarum (1891) ותחיית הלימודים התומיסטיים, ובאופן משני בזכות התערבויותיו במלחמה הרוחנית: התפילה הקצרה למיכאל הקדוש וטקס גירוש השדים הארוך Exorcismus in Satanam et Angelos Apostaticos.

התפילה ופרסומה. התפילה הפותחת ב"Sancte Michael Archangele, defende nos in proelio" חוברה בידי לאון השלושה־עשר והגיעה אל ראשי הדיוקסיות בעולם בחוזר בשנת 1886. היא צורפה לסדרת תפילות שלאון כבר הורה לומר בכריעה לאחר המיסה השקטה — שלוש תפילות "שלום לך מרים", ה־Salve Regina וקולקטה, שנקבעו ב־1884 למען חירותו של הכס הקדוש לאחר אובדן מדינות האפיפיור — וכל הסדרה נודעה בשם התפילות הלאוניות. הן בוטלו בידי הקונגרגציה הקדושה לטקסים בהוראת Inter Oecumenici (26 בספטמבר 1964, סעיף 48j), שנכנסה לתוקף ב־7 במרץ 1965. לא ניתן תחליף ולא ניתן נימוק. האפיפיור יוחנן פאולוס השני עודד את המאמינים להמשיך לומר את התפילה באופן פרטי בנאום ה־Regina Caeli שלו ב־24 באפריל 1994.

החזון, ומה שניתן לתעד בפועל. לא שרד שום תיעוד בן־הזמן של האירוע. הכול נשען על שני טקסטים מאמצע המאה העשרים, שניהם פורסמו כשישים שנה לאחר המעשה:

1. האב דומניקו פקנינו, בכתבו ב־La settimana del clero ב־30 במרץ 1947 (נדפס מחדש ב־Ephemerides Liturgicae, 1995), מתאר את מה שלדבריו ראה במו עיניו: לאון השלושה־עשר, לאחר שחגג את המיסה שלו ובעודו נוכח במיסת הודיה, הרים לפתע את ראשו ונעץ את מבטו בלא למצמץ בנקודה מעל ראשו של הכומר החוגג, בעוד צבעו והבעתו משתנים; אחר כך פרש לחדר עבודתו, אמר למשרתיו המודאגים שאין דבר, וכחצי שעה לאחר מכן זימן את מזכיר הקונגרגציה לטקסים ומסר לידיו את הטקסט שיודפס וישוגר לכל ראשי הדיוקסיות. פקנינו מציין במפורש שאינו זוכר את השנה, והמאמר אינו מביא לתיאורו כל מקור מלבד זיכרונו שלו.
2. הקרדינל ג'ובאני בטיסטה נזאלי רוקה, ארכיהגמון בולוניה, באיגרתו הפסטורלית לתקופת התענית משנת 1946, מייחס לעדותו החוזרת של מונסיניור רינלדו אנג'לי, מזכירו הפרטי של לאון השלושה־עשר, את הקביעה שהאפיפיור אכן ראה בחזון רוחות שדים המתקבצות על העיר הנצחית, ושהביטוי על אודות הרוחות הרעות המשוטטות בעולם ומבקשות את אבדן הנפשות נובע מאותה חוויה. נזאלי רוקה מתעד גם ששמע את לאון השלושה־עשר אומר את התפילה בקול בכנסיית פטרוס הקדוש, ומציין שהאפיפיור עצמו חיבר את טקס גירוש השדים שנכלל לימים בריטואל הרומי והפציר בהגמונים ובכמרים להשתמש בו.

התאריך 13 באוקטובר 1884, החוזר בכל הספרות הדבקותית, אינו מופיע באף אחד משני התיאורים הללו; הוא מסורת מאוחרת, וההתאמה שלו להופעה האחרונה בפאטימה ב־13 באוקטובר 1917 שייכת לסיפור המחודש של המאה העשרים ולא למקורות. גרסאות עממיות של הסיפור המספקות דיאלוג בין המשיח לשטן, או מספר שנים שניתנו לשטן לנסות בהן את הכנסייה, הן קישוטים מאוחרים; אין להם בסיס אצל פקנינו או נזאלי רוקה ואי אפשר לאמתם. מה שניתן לבסס תיעודית הוא הפרסום עצמו: התפילה קיימת, לאון השלושה־עשר חיבר אותה, והחוזר יצא ב־1886.

טקס גירוש השדים של 1890, ומי רשאי להשתמש בו. לאון השלושה־עשר חיבר בעצמו את טקס גירוש השדים נגד השטן והמלאכים הכופרים הארוך, שהוכנס לריטואל הרומי (חלק שנים־עשר, פרק 3 במהדורת 1954; מתוקן 1902), ואמר אותו בעצמו לעתים קרובות. השימוש בו מוגבל. קנון 1172 של הקודקס משנת 1983 שומר את גירוש השדים מן האחוזים לכומר בעל היתר מפורש ואישי מראש הדיוקסיה המקומי, הניתן רק לכמרים בעלי אדיקות, ידע, תבונה ויושרת חיים. הקונגרגציה לתורת האמונה, באיגרת Inde ab aliquot annis מ־29 בספטמבר 1985 שנשלחה לכל ראשי הדיוקסיות, קבעה שאין לשום מאמין להשתמש בנוסח גירוש השדים נגד השטן והמלאכים הנופלים המופק מן הטקסט שלאון השלושה־עשר עשה לחוק, ובוודאי לא בטקסט כולו, וביקשה מן ההגמונים להודיע זאת. התפילה הקצרה למיכאל הקדוש אינה נושאת הגבלה כזאת: היא תפילת דבקות, פתוחה לכול, וההבחנה הזאת בין תפילה פרטית של תחינה לבין גירוש שדים סקרמנטלי המבוצע בידי משרת מוסמך היא עיקר המשמעת של הכנסייה (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673).

תמיכה מאוחרת. האב גבריאלה אמורת (1925–2016), מגרש השדים של דיוקסיית רומא משנת 1986 ומייסד האיגוד הבינלאומי של מגרשי השדים, ראה בהיעלמותה השקטה של התפילה לאחר הרפורמה הליטורגית אובדן שדבר לא הוצב במקומו, וטען לצורך בהשבתה. ההגמון אנדראה ג'מה מאיזרניה־ונאפרו קבע באיגרת פסטורלית מ־29 ביוני 1992 שבדיוקסיה שלו ייאמרו בתום חגיגת האוכריסטיה, לפני הברכה, מעשה קצר של כפירה בשטן, קריאה לגבירתנו והתפילה למיכאל הקדוש. הישרדותה הרחבה של התפילה, עם זאת, הייתה עממית ולא חקיקתית: היא התמידה על תמונות קדושים, בדבקות משפחתית ובאמירה פרטית לאורך כל העשורים שבהם שום רובריקה לא חייבה אותה.