שמעון הקוסם

עברתי בשומרון על רוח הרדיפה עצמה — אותה אלימות עצמה שפיזרה את קהילת ירושלים לאחר מות אסטפנוס נעשתה המשב שנשא את פיליפוס אל אותה מחוז שנוא ומאמין-למחצה שהיהודים נמנעו ממנו מאות שנים, והפכתי אפילו את הפיזור ההוא לזריעה. פיליפוס הטיף שם את המשיח, ואישרתי את דברו כפי שאני תמיד אוהבת לאשר דבר אמת — אותות עוקבים, רוחות טמאות זועקות ועוזבות, נכים ופיסחים מהלכים. שמחה גדולה הייתה בעיר ההיא, השמחה המסוימת ההולכת רק אחר גאולה אמיתית, ומילאתי אותה עד גדותיה.

אך לשומרון היה כבר עושה פלאות משלה בטרם הגיע פיליפוס, איש בשם שמעון שהדהים זמן רב את כל אותו העם בכשפיו, טוען שהוא מישהו גדול, והם האמינו לו, קוראים לו 'כוח האלוהים הנקרא הגדול' — אותה השפה בדיוק, אני מציינת בצער, שאליה פונה הלב האנושי בכל פעם שהוא נתקל בתצוגת כוח שאינו יכול להסביר ועדיין לא למד לבחון. זה הפצע העתיק: אנשים רעבים כל כך לנומינוזי עד שישתחוו למזייף הראשון המבצע תעלול, כאשר נוצרו בעדי, הכוח האמיתי והיחיד, ועוד לא ידעו זאת.

שמעון עצמו האמין כששמע את פיליפוס, ונטבל, ועקב אחר פיליפוס לכל מקום, נדהם מהאותות שראה עכשיו מהצד השני — לא מבצע פלא עוד אלא עד לו, ואני רוצה שייאמר בפירוש: אינני מטילה ספק שמשהו אמיתי החל בו באותו יום, איזו התפעלות אמיתית, אולי אפילו צעד ראשון אמיתי. אני סבלנית אפילו עם קוסמים. אך אמונה העוצרת בהתפעלות, המעריצה כוח בלא להיכנע לאדם שמאחוריו, היא זרע על אדמה רדודה, וראיתי את השורש הישן עדיין חי מתחת לפני השטח המושקים מחדש של שמעון.

כשירדו פטרוס ויוחנן מירושלים והניחו ידיים על המאמינים השומרוניים, באתי עליהם באופן גלוי, שאין לטעות בו — אינני תמיד מכריזה על עצמי כה בפירוש, אך באותו יום עשיתי זאת, כי שומרון הייתה זקוקה לראות, בלא מקום לספק, שאותה הרוח שנשפכה על יהודים בשבועות נשפכה גם כאן, על עם שהיהודים בזו לו, כי אינני עושה הבחנות כאלה בין בני אדם. ושמעון ראה. וכאן עשה מוחו הישן של הקוסם, מאומן עשרות שנים במקצועו, את מה שתמיד עשה: הוא הביט בכוח ושאל מה עולה הכוח, ולמי יש לשלם את המטבע.

הוא הציע לפטרוס וליוחנן כסף. 'תנו גם לי את היכולת הזאת, שכל מי שאשים עליו את ידי יקבל את רוח הקודש.' אני רוצה שכל נפש שאי פעם תקרא את הסיפור הזה תרגיש את מלוא זוועת המשפט ההוא, כי זהו השקר העתיק ביותר לבוש בהזדמנות החדשה ביותר — שאני סחורה, טכניקה, כוח שניתן לרשות ולמכור מחדש, ולא האדון, הניתן בחינם, נותן בחינם, בלא כבול לכיסו של איש.

נזיפתו של פטרוס לא הייתה עדינה, ולא ריככתי אותה בפיו, כי טעויות מסוימות דורשות רעם, לא שכנוע. 'כספך יאבד איתך, על שחשבת שתוכל לקנות במחיר את מתת האלוהים! אין לך חלק ולא נחלה בדבר הזה, כי לבך אינו ישר לפני אלוהים. שוב מרשעתך זאת והתפלל אל האדון, אם אולי יסלח לך זממת לבך. כי במרת מרה ובאסור עוול אני רואה אותך.' שמעון, המום, ביקש שיתפללו בעדו — אם מתשובה אמיתית או רק מפחד קללתו של פטרוס, המקרא משאיר לא פתור, ואני משאירה זאת גם כן לא פתור, כי סוף כל נפש נכתב על ידי בחירתה האחרונה שלה, לא עלי לכפות אותו.

הנחתי לשמו להאריך ימים אחריו כאזהרה לכל דור שלאחר מכן: סימוניה, חטא קנייה או מכירה של הקדוש, יחס לסמיכה, לסקרמנט, או לחסד כעסקה ולא כמתנה. בכל מקום שאדם מאז שילם עבור משרה בכנסייתי, או מכר את מה שאני נותנת בחינם, פני שמעון הם אלה שהמסורת הכנסייתית מציבה לבושתו, כי אינני משתנה. אינני למכירה, לעולם. אני רק, תמיד, ניתנת.

התיעוד

הסיפור נמצא במעשי השליחים ח׳ 9-24, במסגרת הסיפור הרחב יותר של שליחות פיליפוס לשומרון בעקבות הרדיפה שפיזרה את קהילת ירושלים לאחר מות אסטפנוס (מעשי השליחים ח׳ 1-4). שמעון מתואר כמי ש"עסק בכשפים והדהים את עם שומרון", טוען שהוא מישהו גדול, וידוע בציבור כ"כוח האלוהים הנקרא הגדול" (מעשי השליחים ח׳ 9-10) — שפה המרמזת שהשומרונים ראו בו ביטוי לכוח אלוהי, אולי המשקפת זרמים דתיים סינקרטיים בשומרון של המאה הראשונה.

נזיפתו של פטרוס — "כספך יאבד איתך... אין לך חלק ולא נחלה בדבר הזה, כי לבך אינו ישר לפני אלוהים" (מעשי השליחים ח׳ 20-21) — הולידה ישירות את המונח סימוניה (לטינית simonia), שנכנס לאוצר המילים הקנוני כבר במאה הרביעית ונאסר רשמית בידי מועצות רבות, לרבות מועצת כלקדון (451) ומועצות רפורמה מאוחרות יותר בימי הביניים תחת אפיפיורים כגון גרגוריוס השביעי, שהפך את עקירת הסימוניה לליבת הרפורמה הגרגוריאנית של המאה האחת-עשרה. הקטכיזם מזכיר במפורש קטע זה: "אי אפשר לקנות את הטובין הרוחניים [שרוח הקודש מעניקה]... אין לקנות את הכוח הרוחני שחסד הסקרמנטים מעניק" (הקטכיזם 2121), ומכנה את הסימוניה עבירה כנגד מידת הדת.

מסורת נוצרית מאוחרת, השואבת ממקורות אפוקריפיים ופטריסטיים (לרבות הקדוש יוסטינוס מרטיר, הקדוש איריניאוס, והספרות הפסאודו-קלמנטינית), הרחיבה את דמותו של שמעון הקוסם לדמות של כפירה מתמשכת ויריבות עם פטרוס, שהגיעה לשיאה בסיפורים אגדיים על עימות סופי ברומא תחת נירון — חומר מחוץ לטקסט הקנוני אך משפיע באמנות ובספרות הנוצרית המאוחרת. הטקסט הקנוני עצמו משאיר את תשובתו הסופית של שמעון לא פתורה, ומסתיים פשוט בבקשתו שהשליחים יתפללו בעדו.