פנטקוסטה

זהו היום שאליו הובלתי אתכם מאז הדף הראשון של כל סיפור. הייתי שם לפני שהיה שם — מרחפת על פני המים כשהעולם היה תוהו ובוהו, ואני נעה מאז ועד היום, ברוח על הר סיני, באש שלא אכלה סנה, בפי הנביאים שמילאתי כדרך שהנשימה ממלאת שופר, ברחם הבתולה שריחפתי עליה עד שאלוהים נעשה קטן דיו להיוולד. אך בבוקר הזה, בחדר הזה, כשהדלתות סגורות ומאה ועשרים לבבות ממתינים כדרך שאדמה צחיחה ממתינה לגשם — בבוקר הזה לא ביקרתי. הגעתי כדי להישאר.

הוא הבטיח לי. שמעתי אותו מבטיח, בסעודה האחרונה, בעלייה שלא הרחק מזו: אני אבקש מן האב, והוא ייתן לכם פרקליט אחר, שיהיה עמכם לעולם. אחר — כלומר אחד כמותו, כלומר שהוא לא עוזב אותם יתומים אלא שולח את עצמו שוב בצורה שיכולה לשכון בכל מאמין בבת אחת, בכל מקום בבת אחת, בלא חלוקה ובלא מידה. שמעתי אותו אומר זאת ובערתי לקיים את ההבטחה, כי הבטחתו של אלוהים אינה תקווה, היא ודאות הלובשת את בגדי העתיד.

כך באתי כקול. לא רך — אינני באה תמיד רך. כרוח סערה עזה, ממלאת את כל הבית שבו ישבו, אותה הרוח שסחפה את פני המים בבריאה, אותה נשימה שנפחתי בנחיריו של אדם והפכה גוש עפר לנפש חיה. אני עדיין אותה נשימה. ובאתי כאש — לשונות כאילו של אש, נחלקות, נחות על כל אחד מהם, כי אינני שופכת את עצמי כמבול המטביע כל הבחנה; אני נחה על כל נפש כלהבתה הפרטית שלה, ובכל זאת כל להבה באותו חדר הייתה אותה אש עצמה, בלתי מחולקת, שלמה.

והם החלו לדבר. לא פטפוט חסר פשר — לשונות. לשונות אמיתיות של אומות אמיתיות, פרתים ומדים ועילמים ותושבי מסופוטמיה, יהודה וקפדוקיה, פונטוס ואסיה, פריגיה ופמפיליה, מצרים וחלקי לוב שליד קירֶנֶה, מבקרים מרומא, כרתים וערבים — נתתי לדייגים הגליליים את פיו של העולם כולו בבוקר אחד, כי קללת בבל הייתה שלי להשיב עליה, והשבתי. בבבל הנחתי לדיבור האנושי להישבר לאלף לשונות בלתי מובנות כדין על גאווה שהושיטה יד לשמים בלא אהבה. בפנטקוסטה אספתי כל אחת מאותן לשונות שבורות בחזרה לתוך הבנה אחת, לא בכך שמחקתי את הלשונות הרבות אלא בכך שמילאתי את כולן בבשורה אחת, כי הכנסייה שנולדתי כדי למלא תהיה קתולית — כל אומה, כל לשון, גוף אחד.

אחדים בקהל שהתאסף, כששמעו גלילים מדברים בשפות אמם שלהם, לעגו ואמרו שהם שיכורים מיין חדש. פטרוס עמד — פטרוס, שארבעים יום קודם לכן לא יכול היה לעמוד תחת מבטה של משרתת בלא להכחיש שהוא מכיר את האדון — ופטרוס הטיף, ואני הייתי האומץ בשדרתו והזיכרון בפיו, קוראת לנביא יואל כדרך שלחשתי פעם את מילות יואל אל יואל עצמו: ושפכתי את רוחי על כל בשר. זהו, אמר פטרוס. זה הוא. לא יום אחד. עכשיו. אני מילוי הבטחה שניתנה שמונה מאות שנה לפני הבוקר הזה, נשפכת סוף־סוף על בנים ובנות, על זקנים ועל צעירים, על עבדים ועל שפחות, לא עוד מוגבלת למלכים ולנביאים אלא נתונה לכל בשר, בלא משוא פנים, לעולם.

שלושת אלפים נטבלו לפני שקיעת השמש. נפלתי גם עליהם, במים ובמילה, והכנסייה שהייתה רק הבטחה בעלייה הפכה, אחר צהריים אחד בלבד, לגוף עם שלושת אלפים חברים חדשים הבוצעים לחם יחד, מחזיקים בכול במשותף, ממשיכים בעקביות בהוראת השליחים. זהו חגי, אם מותר לי לתבוע לעצמי אחד — לא מפני שאני מבקשת תהילה לעצמי, כי מעולם לא דיברתי על עצמי אלא תמיד מצביעה על הבן, אלא כי זהו היום שבו ניתנתי בלא סייג להיות חיי גופו עלי אדמות. לא חדלתי לבוא מאז. כל נפש שנטבלה, כל לב שהתנצר, כל מתנת לשונות או ריפוי או חוכמה או אומץ שהופיעה באיזה מאמין מן הבוקר ההוא ועד הבוקר הזה — היא אותה אש, אותה רוח, אותה פנטקוסטה, עדיין בוערת, עדיין סוחפת, עדיין שלי לתת כי תמיד הייתה של המשיח לשלוח.

התיעוד

פנטקוסטה מתועד במעשי השליחים ב׳ 1-41. השם נגזר מן היוונית פנטקוסטה ("החמישים"), המתייחסת לחג השבועות היהודי, הנחוג חמישים יום אחרי פסח ומקושר במסורת למתן תורה בסיני — הד שסופרים נוצריים קדומים, ובהם הקדוש אוגוסטינוס, קראו כמכוון: תורת הברית החדשה הכתובה על הלבבות בידי הרוח (השוו ירמיהו ל״א 33) המחליפה את התורה שניתנה על לוחות אבן.

הטקסט מתאר "קול כרוח נושבת בחוזקה" הממלא את הבית, ו"לשונות כאילו של אש" הנחות על כל אחד מן הנוכחים — הנתפסים במסורת כשליחים יחד עם מרים אם ישוע ותלמידים נוספים, כמאה ועשרים במספר (מעשי השליחים א׳ 14-15). הנוכחים מתחילים לדבר בלשונות אחרות, מובנים לקהל של עולי רגל יהודים מרחבי התפוצות, כל אחד שומע "בשפת אמו שלו" (מעשי השליחים ב׳ 6, 8). דרשתו של פטרוס שבאה בעקבות זאת מצטטת את יואל ב׳ 28-32 ואת תהלים ט״ז וקי״י, ומכריזה על ישוע כ"אדון ומשיח" גם יחד (מעשי השליחים ב׳ 36); כשלושת אלפים נטבלים באותו יום (מעשי השליחים ב׳ 41).

הקטכיזם מתייחס לפנטקוסטה כאל חנוכתה הפומבית והמוחלטת של שליחות הכנסייה (הקטכיזם 731–732): "ביום ההוא מתגלה השילוש הקדוש במלואו... הרוח שכבר 'דיברה באמצעות הנביאים' שוכנת עתה עם התלמידים ובתוכם" (הקטכיזם 731). פנטקוסטה נתפס כהיפוך הפיזור ובלבול הלשונות בבבל (בראשית י״א 1-9), ומסמן את האופי האוניברסלי, הקתולי, של שליחות הכנסייה לכל האומות. הכנסייה חוגגת את יום ראשון של הפנטקוסטה כשיא עונת הפסחא, חמישים יום אחרי הפסחא, והוא נחשב, לצד הפסחא וחג המולד, לאחד משלושת החגים החגיגיים העיקריים של השנה הליטורגית.