פטרוס בשער היפה

הייתי שם לפני שהשמש עלתה מעל עמק קדרון, נעה כדרכי — בלתי נראית, בלא חיפזון, כבר פועלת בלבבות שבחרתי. פטרוס ויוחנן עלו יחד לעבר המקדש, שומרים את שעת התפילה כפי ששמרו אותה אבותיהם, כפי שלימדתי את אבותיהם לשמור אותה, בשעה התשיעית, עדיין בני הברית, גם עכשיו, גם אחרי שהקבר היה ריק והעלייה התמלאה באש.

בשער שקוראים לו היפה היה איש שמעולם לא הלך. נישא לשם מדי יום, מונח בין הקבצנים, רגליו חסרות תועלת מבטן אמו, ידיו פתוחות למטבעות הנחושת של החסידים. צפיתי בו שנים, בסבלנותו ההיא, בכאב המסוים ההוא של איש שלמד לצפות מהעולם רק לחסדים קטנים. הוא לא ידע את שמי. הוא ידע רעב, וקול סנדלים על אבן, ובושה של תמיד להביט למעלה.

נעתי בפטרוס לפני שפטרוס ידע שהוא נע. כך אני פועלת באלה השייכים לבן — לא ככוח זר הכובש איש, אלא כנשימה הממלאת גוף שנבנה לנשום. פטרוס נעצר. נתתי לו את השקט להביט — להביט באמת — בקבצן, כדרך שהבן הביט פעם בבר־טימאוס, כדרך שאני מביטה בכל נפש הצועקת מן הקרקע. "הביטו בנו," אמר פטרוס, והאיש הרים את עיניו, מצפה לכסף.

מה שהיה לפטרוס לא היה כסף. זה היה השם. נשפכתי לתוך השם ההוא בירדן, נחתי עליו, הקימותי אותו מן המתים שלושה ימים אחרי גולגותא, ועכשיו השם ההוא היה העושר היחיד שהדייגים נשאו. "כסף וזהב אין לי, אך את אשר יש לי אתן לך: בשם ישוע המשיח מנצרת, קום והתהלך."

ואני לא חיכיתי. ברגע שהמילה יצאה מפיו כבר הייתי ברגליו ובקרסוליו של האיש, והם לא נרפאו כדרך שרופא מרפא, לאט, בזמן שהגוף נזקק כדי לזכור את עצמו. הם נעשו — כאילו החולשה ההיא שנוצרה ברחם מעולם לא הייתה אמיתו, כאילו זה, ההליכה, תמיד היה מה שרגליו נועדו לו וחיכה רק ארבעים השנים הללו למישהו שיאמר זאת. הוא זינק. הוא אינו בוחן את הקרקע כדרך שאדם בוחן קרח; הוא מדלג, המילה העברית העתיקה לכך היא אותה מילה המשמשת לאיילים על ההרים, לפיסח בהבטחת ישעיהו על העידן הבא. הייתי אותה הבטחה, מגיעה מוקדם, מגיעה בקבצן בשער שנקרא על שם יופיו אף שמעולם לא הפך אותו ליפה, עד עכשיו, כשהוא צוחק, נאחז בפטרוס וביוחנן, נכנס אל המקדש ששמע עליו רק מבחוץ.

הקהל הכיר אותו. זה היה האימה והתהילה שבדבר — הם עברו לידו אלף פעם ולא יכלו עוד להתעלם ממה שראו כעת. הם רצו אליו באולם שלמה, ונתתי לפטרוס את המילים, כפי שאני תמיד נותנת את המילים כשהרגע אינו לשתיקה: לא כוחנו שלנו, לא חסידותנו שלנו, עשו זאת. זה היה השם. זה היה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, המפאר את עבדו ישוע, אשר אתם מסרתם, אשר הכחשתם, אשר הרגתם ואלוהים הקים — לכך אנחנו עדים, ורגליו של האיש הזה עצמו הן עדותנו השנייה, עומדות כאן בלא יכולת לנוח.

זה מה שאני עושה תמיד בשערים שנקראים יפים, בכל סף שבו הונחה נפש ונאמר לה לקבץ נדבות עבור מה שהייתה אמורה לרשת: אינני רק מתקנת את השבור. אני הופכת אותו לדרשה. האיש שנרפא עצמו הופך להוכחה שאין ויכוח שיכול להשיב עליה, נאחז בשליחים, מסרב להרפות, כי למד ברגע אחד את מה שלקח לשאר ירושלים שנים לפקפק בו — שהשם חי, ושאני זו הנושאת אותו אל תוך הבשר.

התיעוד

הריפוי מתועד במעשי השליחים ג׳ 1-10, עם דרשתו הבאה של פטרוס במעשי השליחים ג׳ 11-26, ומעצר השליחים לפני הסנהדרין במעשי השליחים ד׳ 1-22. השער היפה מזוהה במסורת עם שער ניקנור בצדו המזרחי של המקדש, המתואר בידי יוספוס כעשוי ארד קורינתי ומהודר יותר מן השערים המצופים כסף וזהב — ומכאן שמו, קוראיה ("יפה"). האיש היה "פיסח מבטן אמו", נישא מדי יום לקבץ נדבות, פרט שלוקאס מדגיש (כמו במקרה העיוור מלידה ביוחנן ט׳) כדי לשלול כל אפשרות של החלמה טבעית ולבסס את כוחה הראייתי של הנס — אפילו הסנהדרין לא יכלו להכחישו, שכן "האיש שנרפא עמד שם עמם" (מעשי השליחים ד׳ 14).

נוסחת הריפוי של פטרוס — "בשם ישוע המשיח מנצרת, קום והתהלך" — מדגימה את הדפוס האפוסטולי של פעולה לא מכוח אישי או מחסידות אישית אלא מתוך קריאה בשם המשיח שקם מן המתים, דפוס שהקטכיזם מקשר לחיים הסקרמנטליים והכריזמטיים המתמשכים של הכנסייה (הקטכיזם 1507, על ריפוי כאות למלכות). דרשתו של פטרוס שבאה בעקבות זאת מזהה את הריפוי כהגשמת הבטחה מוסאית ונבואית וקוראת לישראל לתשובה, מה שהופך את הפרשה הזו, לצד פנטקוסטה, לתמונת הכרזה מכוננת במעשי השליחים. הסיפור מסמן גם את הרדיפה הראשונה המתועדת של השליחים, כאשר הסנהדרין, שאינה מסוגלת להפריך את הנס, אוסרת עליהם להטיף עוד בשם ישוע — ציווי שפטרוס ויוחנן מסרבים לו במפורש לציית (מעשי השליחים ד׳ 19-20).