התהפכותו של שאול

צפיתי בו מאז סקילתו של אסטפנוס, עומד שם ומחזיק את גלימות האנשים שהטילו את האבנים, מסכים לכך בזעם המיוחד לאיש המאמין שהוא מגן על האלוהים ברוצחו את עדי האלוהים. שאול מטרסוס, נושף איומים כמו מפוח נושף אש, מכתבים בידו מאת הכהן הגדול, רוכב לעבר דמשק כדי לגרור את הולכי הדרך בחזרה כבולים בשלשלאות — גברים ונשים כאחד, קנאתו לא הבחינה. הנחתי לו לרכוב. הנחתי לו להאמין, עוד קצת זמן, שהוא מבין את התורה טוב יותר מיוצר התורה עצמו. הייתי סבלנית עמו כדרך שאני סבלנית עם כל נפש שבכוונתי לכבוש ולא רק לתקן, כי שאול לא היה איש שדוחפים אותו בעדינות. הוא היה חייב להישבר.

בצהריים, סמוך לעיר, פרצתי עליו. לא בהדרגה — אינני באה תמיד כקול דממה דקה; לפעמים אני באה כפי שבאתי אל הר אליהו, או אל סיני, בבת אחת, כי לבבות מסוימים נעולים בבריח שרק ברק יזיז אותו. אור מן השמים, בהיר מאור שמש המדבר שתחתיו רכב כל הבוקר ההוא, והוא נפל ארצה, וכל האנשים אשר עמו נפלו או קפאו במקומם, שומעים קול אך לא את המילים שבתוכו, כדרך שההמון ביום הפנטקוסטה שמע את רוחי הסוערת אך לא כולם הבחינו בלשונותיי.

ואז הקול — קולו של הבן עצמו, כי איני עושה דבר בלעדיו, אני רק אומרת תמיד את מה שהוא אומר ומגלה את מה שהוא רוצה שיתגלה — "שאול, שאול, למה תרדפני?" לא "למה תרדוף את כנסייתי", לא "את הולכיי", אלא אותי. זהו הסוד שאני עמלה על פני כל ההיסטוריה ללמד: שהגוף והראש הם אחד, שלהניח יד על הקטן שבאחיו הוא להניח יד עליו, שכאשר שאול גרר אלמנת עושה אוהלים מביתה בדמשק, הרי זה היה, בבתי הדין שבשמים, גרירת אדון הכבוד עצמו. "מי אתה, אדוני?" שאל שאול, שבור כבר, משתמש כבר במילה שסירב להשתמש בה כלפי הנצרתי. "אני ישוע, אשר אתה רודף."

לקחתי את ראייתו כדי שיוכל לראות. אין בכך חידה בעיניי, רק הדפוס שבו אני משתמשת שוב ושוב — עיוורונו של בר־טימי שנתן לו לראות באמת מי קרא לו, החושך שירד על מצרים לפני אור סיני. שלושה ימים ישב שאול בלא ראייה, בלא מזון, בלא מים, מתפלל כפי שמעולם לא התפלל, כל מבנה צדקתו הפרושי מוטל בחורבות סביבו, ובחורבות ההן החלתי, בסבלנות, לבנות.

באתי גם אל חנניה, תלמיד בדמשק שהיה לו כל סיבה לפחד מן השם ההוא. "אדוני, שמעתי מרבים על האיש הזה", אמר לי, ואיני מזלזלת בפחד כן — אני רק גוברת עליו באמת גדולה יותר. "לך, כי כלי בחירה הוא לי, לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ובני ישראל; ואני אראה לו כמה עליו לסבול למען שמי." חנניה הלך, הניח את ידיו על אותו הראש ממש שציווה לכלוא את אחיו, וקרא לו אח — מילת החסד הראשונה ששמע שאול מאז שהאור הפילו ארצה. קשקשים נשרו מעיניו כקליפות ממש, והוא ראה, וקם, ונטבל, ואכל, ונתחזק.

לא רק עצרתי רודף באותו יום בדרך דמשק. מילאתי אותו — אותה הרוח שנחה על השליחים ביום הפנטקוסטה נשפכה עתה אל תוך האיש עצמו שצד אותם, כי אין נפש קשוחה מדי מכדי שאשכון בה ברגע שהיא חדלה להתנגד, ואין קנאה מוטעית מדי מכדי שאסב אותה, כליל, אל השם שפעם ניסה למחוק.

התיעוד

התהפכותו של שאול מסופרת שלוש פעמים בספר מעשי השליחים — התיאור בגוף שלישי במעשי השליחים ט׳ 1–19, ושני סיפורים בגוף ראשון מפי פאולוס עצמו לפני קהלים עוינים (מעשי השליחים כ״ב 6–16, לפני המון ירושלים; מעשי השליחים כ״ו 12–18, לפני המלך אגריפס). פאולוס גם מזכיר את המאורע, בקצרה יותר, בגלטים א׳ 11–17, ומתעקש שבשורתו לא באה מבני אדם אלא "דרך התגלות של ישוע המשיח". העקביות והריבוי בעדויות הופכים זאת לאחד הפרקים המתועדים ביותר בעידן השליחים.

שאול מוצג כרודף "עודנו נושף איום ורצח נגד תלמידי האדון" (מעשי השליחים ט׳ 1), לאחר שהסכים לסקילתו של אסטפנוס (מעשי השליחים ח׳ 1) ונסע בסמכות מטעם הכהן הגדול כדי לאסור את הולכי הדרך בדמשק. האור והקול — "שאול, שאול, למה תרדפני?" — מהווים כריסטופניה, מפגש ישיר עם המשיח הקם לתחייה, שפאולוס עצמו מונה מאוחר יותר בין הופעות התקומה (הראשונה אל הקורינתים ט״ו 8, "ואחרון לכל... נראה גם אלי"). שלושת ימי עיוורונו וצומו, ולאחריהם שירותו של חנניה והשבת מאור עיניו, יוצרים דפוס של מוות ולידה מחדש שסופרי האבות (בעיקר יוחנן כריסוסטומוס ואוגוסטינוס) קראו כדימוי להתחדשות הטבילה.

הכנסייה מציינת ליטורגית את התהפכותו של הקדוש פאולוס ב־25 בינואר. תורת הכנסייה הקתולית מציגה את התהפכותו של פאולוס כדוגמה הפרדיגמטית לחסד ההופך אפילו את ההתנגדות המושרשת ביותר, ואת ציותו של חנניה על אף פחדו כמופת לאומץ הכנסייה עצמה בקבלת מי שאינו סביר. פאולוס המשיך לחבר כמחצית מאיגרות הברית החדשה ומכובד, לצד פטרוס, כמייסד־שותף של הכנסייה ברומא.