פטרוס מקים את טביתא

אני יודעת את שמותיהם של אלה המשרתים בשקט, אלה שהיסטוריות העולם לא טורחות לעולם לתעד, ושמרתי את זו כפי ששומרת את כולם: טביתא, בלשונם של סמטאות יפו האחוריות, דורקס, צביה, ביוונית של סוחרי הנמל שלה, אישה שהוכרה שווה בשתי שפות כי מעשיה הטובים חצו כל גבול שעירה יכלה לצייר ביניהן. היא הייתה תלמידה, ואני רוצה שהמילה הזו תישים לב, כי מי שכתב את סיפורה השתמש בצורתה הנקבית רק פעם אחת זו בכל תיאורו, כאילו המילה הרגילה למי שהולך אחרי נזקקה, רק הפעם הזאת, להיאמר בקול אישה, כי לא הייתה דרך אחרת לומר מה היא הייתה. מלאה מעשים טובים ומעשי צדקה, הוא קורא לה, ואני הייתי המעשים הטובים ההם עוד לפני שהשחילה מחט אי־פעם, שכן אין חסד נעשה בעולם הזה שלא הנעתי תחילה לב לעשותו.

היא עשתה כותנות ומעילים. צפיתי בידיה בעמל ההוא במשך שנים, המחט נכנסת ויוצאת מבד שנועד לנשים שקברו את בעליהן ולא נותר להן איש להלביש אותן, ומניתי כל תפר כמזמור שלא ידעה שהיא שרה. אז חלתה, ומתה, ורחצו אותה, כמנהג הארץ ההיא, והשכיבו אותה בעלייה, והבכי בבית ההוא לא היה מעשה תיאטרלי. הוא היה חשבון: הסודר של האלמנה הזו, המעיל של האלמנה ההיא, הכול שלה, הכול הושלם עכשיו אלא אם כן אעשה משהו שכישרון של תופרת לא היה יכול לעולם לעשות עבור עצמה.

פטרוס היה קרוב, בלוד, שם השתמשתי זה עתה בידיו כדי להרים איש משותק בשם אניאס מן המזרן ששכב עליו שמונה שנים, והתלמידים ביפו, כששמעו זאת, שלחו שני אנשים להפציר בו שלא ישהה. הוא בא. הבאתי אותו אל העלייה, ושם היו האלמנות מקובצות סביבו, וזה מה שעשו שריגש אותי בכל פעם שצפיתי בזה מאז: הן לא רק בכו. הן הראו לו. הרימו לפניו, אחד אחר השני, את הבגדים עצמם שדורקס עשתה בעודה בתוכם, הוכחה תפורה בצמר ובפשתן שחיים בילו כולם במטבע האהבה, בלא מטבע אחד ממנה נצבר, בלא חוט אחד ממנה נשמר לעצמה.

פטרוס הוציא את כולן מן החדר. לימדתי אותו את זה, כדרך שלימדתי זאת פעם את האדון עצמו, ליד מיטתה של ילדה מתה אחרת בגליל, לרוקן חדר מרעשו לפני שממלאים אותו בעוצמה, כי אמונה זקוקה לשקט מסביבה שקהל לא יכול לספק. הוא כרע ברך והתפלל, ואני הייתי כל אותה תפילה, עולה בו כדרך שאני תמיד עולה באיש שחדל לנסות לחולל נס והחל פשוט לבקש אחד. אז פנה אל הגופה ואמר, טביתא, קומי. שתי מילים בארמית ששמע פעם אחת קודם לכן מפה גדול משלו, מעל ילדה מתה אחרת, כשהאדון אמר, ילדה קטנה, קומי, ואינני חושבת שהיה זה מקרה שנתתי לפטרוס כמעט את קולו ממש של רבו לומר באותו יום, כי למד זאת מן המורה היחיד שאי־פעם הקים את המתים בזכות ולא בכוח מושאל.

היא פקחה את עיניה. היא ראתה את פטרוס, וישבה, והוא נתן לה את ידו והרימה על רגליה, ואני הייתי באחיזה ההיא כדרך שאני בכל יד שהושטה אי־פעם להקים את מה שנפל, ואז קרא למאמינים ולאלמנות והציג אותה לפניהם חיה, לא עוד טיעון אלא אישה עומדת שוב בחדר עבודתה שלה. השמועה עברה בכל יפו, עיר נמל שראתה סוחרים וספנים מכל חוף של אותו הים, ורבים האמינו באדון כי חסדיה הקטנים של תופרת נענו, בסופו של דבר, בחסד היחיד שאף מחט לא יכלה לתפור: חייה שלה, שהוחזרו לידיה, כדי שתוכל להמשיך לתת אותם.

התיעוד

הפרשה מתועדת במעשי השליחים ט׳ 36-43. יפו, יפו של ימינו וכיום חלק מתל אביב-יפו, הייתה נמלה הים־תיכוני העיקרי של יהודה; לוד, שם פטרוס זה עתה ריפא את אניאס המשותק (מעשי השליחים ט׳ 32-35), שכנה כשבעה־עשר קילומטרים בפנים הארץ, קריאה קלה לשליחה. טביתא ניתנת בשמה הארמי וגם בתרגומו היווני, דורקס ("צביה"), המשקף את אוכלוסייתה המעורבת, היהודית וההלניסטית, של יפו; הטקסט היווני של לוקאס קורא לה מתתריה, הצורה הנקבית של "תלמיד", המופע היחיד לצורה זו בברית החדשה.

ציוויו של פטרוס, המובא בארמית התשתיתית כ"טביתא קום", מקביל מקרוב לדברי ישוע לבתו של יאיר, "טליתא קום", שפירושם "ילדה קטנה, קומי" (מרקוס ה׳ 41), דמיון שפרשנים ציינו זה מכבר כהד מכוון: אותו פלא חוזר על עצמו דרך שליח הפועל במפורש בשם המשיח ולא בשמו שלו. הסצנה עוקבת אחר הדפוס שכבר נקבע בשער היפה, שם פטרוס ריפא באופן דומה בקריאה בשם שלא היה שלו לתבוע כאילו הוא כוחו שלו.

הפרשה חותמת את שירותו של פטרוס ביהודה לפני מעשי השליחים י׳, שם, בעודו מתאכסן ביפו אצל בורסקי בשם שמעון (מעשי השליחים ט׳ 43), הוא מקבל את החזיון הפותח את שליחות הכנסייה אל הגויים בדמותו של קורנליוס. מקצועו של שמעון, עיסוק שהמנהג היהודי ראה בו טומאה טקסית בשל מגע מתמיד עם פגרי בעלי חיים, יחד עם הקמתה של טביתא, מסמנים את הקטע הזה כמפנה השקט של הסיפור לעבר אותה שליחות רחבה יותר.