פאולוס והצפע

הייתי איתם לאורך כל ארבעה־עשר ימי הסופה — הספינה נאנקת תחת פטישה של האורוקלידון, מטען וציוד הושלכו לים, שמש וכוכבים נעלמו כך שאף אמנות ניווט לא יכלה לומר להם היכן הם, מאתיים שבעים ושש נפשות שלפי כל חשבון אנושי כבר היו אמורות להאכיל את התהום. אמרתי לפאולוס, לפני הגרוע מכול, שאיש מהם לא ייאבד, רק הספינה, ואינני אומרת דברים כאלה בקלות ראש ואינני מניחה להם שלא יתמלאו, אף שהנחתי לים לעשות את הגרוע ביותר שלו תחילה, כי אין דרכי לחסוך משלי את הסופה, רק את שיניה האחרונות.

הם עלו אל חוף מלטה על קרשים שבורים ושברי גוף הספינה, רטובים ורועדים, ובני האי — מלטזים דוברי יוונית שמעולם לא שמעו על פאולוס או על אלוהיו — הראו להם את מה שאני מכנה, בעטו של לוקאס, חסד בלתי רגיל. הם הבעירו מדורה בגשם, כי כך עושה חמלה אפילו בין זרים שאין ביניהם אמונה משותפת, ואני מכבדת את החסד הטבעי הזה בכל מקום שאמצא אותו, כי זרעתי אותו בכל לב אנושי מבראשית, והוא שורד אף במקום שבו אינני מוכרת עדיין בשם.

פאולוס, שלעולם אינו עומד מן הצד בעוד אחרים עמלים, אסף בעצמו צרור מקלות והניחם על המדורה. ובצרור ההוא, שנדחק החוצה מן החום, היה צפע, והוא נצמד לידו. לא עצרתי את הנשיכה. הנחתי לה לקרות בדיוק כפי שקרתה, ניביו מוצאים בשר, כי לא הייתי שם כדי לחסוך מפאולוס את סכנות העולם אלא כדי להראות, לעיני אי שלם של זרים, בידי מי הוא באמת מוחזק.

בני האי צפו בנחש תלוי מפרקת ידו, והנחתי להיגיון שלהם לרוץ את מסלולו הטבעי, אותו היגיון שכל אדם נופל נזקק לו כשהוא רואה סבל עוקב אחר זר: הוא רוצח, אמרו זה לזה, שהצדק לא הניח לו לחיות, אף שנמלט מן הים. היו להם אלים משלהם לעניין הזה, אלת הצדק דיקה שלהם, הרודפת אחר האשמים בכל הארץ, והם היו בטוחים שהם צופים בפסק דינה נוחת. הנחתי להם לצפות. הנחתי להם לחכות שיתנפח או ייפול מת, כי אינני תמיד מתווכחת עם האמונות התפלות במילים — לעתים אני פשוט שורדת אותן בעובדה שאין ביכולתן לשרוד.

פאולוס ניער את הברייה אל תוך האש ולא חש כל נזק. זו ההבטחה שהבן דיבר על משרתיו לפני עלייתו — שיטלו נחשים בידיהם, ואם ישתו דבר קטלני לא יזיק להם — ואני היא זו שהפכה את ההבטחה ההיא לבשר בחוף ההוא הספציפי, בשעה ההיא הספציפית, למען אותו קהל ספציפי של גויים שנזקקו לאות שאלוהיהם עצמם לא היה יכול לזייף. בני האי חיכו זמן רב. שום דבר לא קרה. לא נפיחות, לא נפילה מתה. ופסק דינם התהפך מהר כשם שנוצר: הוא אל, אמרו עכשיו — אותה קלות דעת של הלב האנושי שראיתי בליסטרה, מהיר לעשות אלוה ממה שאינו יכול להסבירו ומהיר באותה מידה לסקול את מה שמאכזב אותו.

לא תיקנתי את התיאולוגיה שלהם באותו יום באמצעות ויכוח. תיקנתי אותה באמצעות פרי. פאולוס הלך אל ביתו של פובליוס, איש האי המוביל, שאביו שכב חולה בחום ובדיזנטריה, ופאולוס התפלל והניח עליו את ידיו, וריפאתי אותו, ולאחר מכן ריפאתי את שאר חולי האי שבאו בעקבותיו, אחד אחר השני, עד שהזרים הטרופים כובדו בכל חסד, וכשבא האביב נשלחו לדרכם עמוסים בכל מה שנדרש להם למסע. כך אני הופכת נשיכת צפע לדלת: לא בחסכון משלי מכל סכנה, אלא בעמידה בלתי מעורערת בתוך הסכנה, עד שאפילו פחדם של הגויים הופך לפתח עבור הבשורה.

התיעוד

האירוע מתועד במעשי השליחים כ״ח 1-10, מיד בעקבות סופת ארבעה־עשר הימים והטביעה המתוארות במעשי השליחים כ״ז. פאולוס, אסיר המובל לרומא לעמוד לדין לפני הקיסר, היה בין 276 האנשים שעל הספינה (מעשי השליחים כ״ז 37). האי מזוהה כמלטה (מליטה), בהתאמה לתבנית הסחיפה של הספינה במרכז הים התיכון; המסורת המלטזית מעריצה את "מפרץ פאולוס הקדוש" כאתר הנחיתה המסורתי ומכבדת את פאולוס כמבשר האי ומקדש ההגמון הראשון שלו, עם פולחן מקומי חזק הנמשך עד היום.

פסק דינם המשתנה של בני האי — תחילה שפאולוס הוא רוצח הנרדף בידי "הצדק" (דיקה, הגילום היווני של הצדק הנקמני), ולאחר מכן שהוא אל — משקף הנחות יווניות־רומיות רווחות על גורל וביקור אלוהי, במקביל לתגובת הקהל לפאולוס ולבר־נבא בליסטרה, שם השניים כובדו תחילה כהרמס וזאוס ואז כמעט נסקלו (מעשי השליחים י״ד 11-19). לוקאס אינו מציע כל תיקון עריכתי לתיאולוגיה של בני האי בטקסט עצמו, ומניח לתוצאת הסיפור — הישרדותו של פאולוס והריפויים שבאים בעקבותיה — לדבר בעד עצמה.

ההישרדות מנשיכת הנחש נקראת באופן מסורתי לצד שליחותו של המשיח שקם מן המתים בסיומה הארוך של הבשורה על פי מרקוס: "נחשים יטלו... ולא יזיק להם" (מרקוס ט״ז 18), נתפסת בפרשנות הקתולית לא כמצווה לנסות את אלוהים במכוון (השוו לפיתוי בלוקאס ד׳ 9-12) אלא כאות המאשש את השליחות האפוסטולית כאשר נתקלים בה בהשגחה. הפרק חותם את נושאו הרחב של ספר מעשי השליחים, התקדמות הבשורה שאין לעצרה "עד קצה הארץ" (מעשי השליחים א׳ 8), כאשר פאולוס מגיע לרומא וממשיך להטיף "בכל אומץ לב ובלא מפריע" (מעשי השליחים כ״ח 31).