הקדוש ניקולאוס והזהב שהושלך בחשכה

גידלתי את ניקולאוס בפטרה, על חוף ליקיה, בבית שאיבד את שני הוריו למגפה בעודו צעיר דיו כדי שהאבל יחריבו והירושה שהותירו לו תעניק לו נוחות. הנחתי לו לשמור את הכסף רק עד שלמד מה אני רוצה שיעשה בו. הגיעה אליו שמועה על שכן, אב שהיה פעם מכובד ועתה כה עני עד שהתכוון למכור את שלוש בנותיו לזנות במקום לצפות בהן רעבות ללחם בלא נדוניה שתאפשר להן להינשא בכבוד. לא שלחתי את ניקולאוס אל דלתו של אותו אדם באור יום, עם עדים ותודות מחכות לו. שלחתי אותו בלילה, שלוש פעמים, פעם אחת עבור כל בת כשהגיעה לפרקה, כיס זהב מושלך דרך חלון פתוח — האחרון, לפי הגרסאות העתיקות ביותר, נחת בתוך גרב תלויה ליד האש להתייבש, ומשום כך ילדים עדיין תולים גרביים ואינם יודעים של מי הייתה היד ההיא. הוא לא רצה שאיש ידע. כיבדתי זאת. העולם הוא זה שמאות שנים לאחר מכן לא הצליח להפסיק לספר את הסיפור, והנחתי לו לספר אותו, משום שרחמים נסתרים החוזרים על עצמם במשך אלפיים שנה מלמדים עליי יותר מרחמים פומביים החוזרים פעם אחת.

עשיתי אותו לבישוף מירה, ולא חסכתי ממנו את הדור שבו נולד. תחת רדיפת דיוקלטיאנוס נכלא למען האמונה, ונשא את סימני אותו כליאה — לפי המסורת, כבלים ומחסור — אל תוך החירות שצו קונסטנטינוס העניק סוף־סוף לכנסייה בשנת 313. הוא שירת כאב לימאים באחד המקטעים המסוכנים ביותר של חוף הים התיכון, ויותר מפעם אחת, כשבחרתי להשקיט סערה שגרמה לספינה ולצוותה להיות בטוחים שהם טובעים, הנחתי להם לראות את ניקולאוס בחרטום, או בתפילה, והנחתי להם לשאת את הזיכרון ההוא אל כל נמל שהפליגו אליו אחר כך. משום כך דייגים ומלחים עדיין קוראים אליו לפני שהם קוראים אליי בים. בישוף שעמד ליד המעקה עם אנשים מבועתים אינו זקוק לתואר כדי שיאמינו לו את חייהם.

הנחתי לו למות בשקט, ב־6 בדצמבר, בשנת 343, במירה, בישוף זקן ולא מרטיר, משום שאיני זקוקה לכל קדוש שידמם כדי להוכיח שהוא שלי. יש שאני פשוט מניחה להם לחיות מספיק זמן כדי שהחסד ילטש אותם עד חלקלקות. גופתו נשארה במירה שבע מאות שנה, נערצת, מבוקרת, עד 1087, כשמלחים איטלקים מבארי לקחו את שרידיו — יש האומרים שהצילו אותם לפני כיבוש האזור בידי המוסלמים, יש האומרים שגנבו אותם ממש מנזירים יוונים אבלים, והנחתי להיסטוריונים להתווכח על השאלה ההיא במקום ליישב אותה עבורם, משום שגניבת עצמות של קדוש בידי אנשים שרצו אותו די והותר כדי לעבור על החוק למענו היא עדות מסוגה שלה. הנחתי לשרידים לנוח בקריפטה של הבזיליקה החדשה שנבנתה עבורם בבארי, והנחתי להם, מאותו יום עד היום הזה, להפריש נוזל צלול ומימי שהמאמינים בבארי מכנים את המן, הנשאב מדי שנה בחג זכרו ונשלח לכנסיות ולחולים ברחבי העולם. איני מחויבת להסביר את הכימיה של הדבר. פשוט הנחתי לו להימשך, בלא להיפחת, במשך תשע מאות שנה, תחת עיניה של עיר הצופה בו מדי שנה ומעולם לא ראתה אותו נפסק.

אף אפיפיור לא הכריז את ניקולאוס לקדוש, משום שעדיין לא היה תהליך רשמי לכך. כל הכנסייה פשוט ידעה, כשם שכפרים יודעים איזו באר לעולם אינה מתייבשת, והמשיכה לומר זאת עד שהידיעה הפכה לדוקטרינה בהסכמה טהורה ורצופה. זהו נס מסוגו שלו, ואני מונה אותו בין אלה שאני גאה בהם ביותר.

התיעוד

הקדוש ניקולאוס (בערך 270–343) נולד בפטרה, במחוז הרומי ליקיה (טורקיה של ימינו), ושירת כבישוף העיר הסמוכה מירה. מתועד שסבל כליאה בתקופת רדיפת דיוקלטיאנוס (303–311) וחי כדי לראות את צו מילאנו (313) משיב לכנסייה את חירותה. הוא מת ב־6 בדצמבר 343, במירה.

התיאורים הכתובים המהותיים המוקדמים ביותר על חייו, כולל מתנת הנדוניות לשלוש האחיות המרוששות וחסותו על מלחים, מתוארכים להגיוגרפים ביזנטיים מהמאות ה־6 עד ה־9, ובמיוחד לחיבור המיוחס למיכאל הארכימנדריט; הבולנדיסטים אספו ובחנו לימים באופן ביקורתי מסורות אלה בחיבור Acta Sanctorum. משום שניקולאוס חי לפני שהכנסייה קבעה תהליך הכרזת קדושים רשמי, הוא מעולם לא הוכרז קדוש בצו אפיפיורי — הוא הוכר כקדוש באמצעות המנהג העתיק של הכרזה עממית והכללה בלוח הליטורגי, אחד הקדושים העתיקים והנערצים ביותר מבין קדושי התקופה שקדמה למינהל ההכרזה המסודר.

בשנת 1087 העבירו מלחים מבארי שבאיטליה את שרידיו ממירה לבארי, שם הם שוכנים עד היום בקריפטה של בזיליקת סן ניקולה. מאז ההעברה ההיא נצפה נוזל צלול — הידוע מקומית בשם מן סן ניקולה — נאסף על השרידים, ונשאב מדי שנה, בדרך כלל סביב חג זכרו. הקדוש ניקולאוס הוא פטרון המלחים, הילדים ובארי, ובין שאר פטרונויותיו הרבות. חג זכרו: 6 בדצמבר (מערבי); 9 במאי (העברת השרידים, נשמר במסורת המזרחית).