מרטין איש טור וחצי גלימת החייל

פגשתי אותו לראשונה כילד שרצה להיות שלי עוד לפני שהבין מה זה יעלה לו — בנו של קצין ותיק פגני בפנוניה, שנרשם כקטכומן נגד רצון אביו בגיל עשר, וגויס לפרשי רומא בגיל חמש־עשרה, משום שחוק האימפריה חייב את בני הוותיקים לשרת, בין שרצו בכך ובין שלא. מרטין שירת כחייל שנים רבות לפני ששירת אותי בכל דרך אחרת, ואני רוצה שהדבר ייזכר בפשטות: אני איני ממתינה שהנסיבות תהיינה נוחות לפני שאני מתחילה לפעול בחיים של אדם. פעלתי בחייו בעודו לובש עדיין את מדי רומא ונושא את חרבה.

הלילה שהפך את שמו לשם שההיסטוריה תשמור בא בחורף, בשער אמייאן, ככל הנראה סביב שנת 334 או 335. קבצן עמד רועד בקור אכזרי דיו כדי שאנשים, כך מספרים, מתו ממנו, ואיש מבין ההמון של חיילים ואזרחים שחלף בשער לא עצר למענו. למרטין לא היה מה לתת מלבד גלימת חייליו, וגם היא לא הייתה כולה שלו לתת — מחציתה, על פי מנהג הצבא, הייתה רכוש המדינה, וחלקו שלו בלבד היה זה שיכול היה לעשות בו כרצונו. לפיכך שלף את חרבו, לא כלפי אדם אלא כלפי גלימתו שלו, חתך אותה לאורכה, והושיט מחצית לקבצן, ושמר לעצמו את המחצית השנייה, פושרת. לא הייתה זו מחווה נדיבה גדולה. הייתה זו המחווה היחידה העומדת לרשות אדם שכבר נתן את כל אשר היה שלו ושמר רק את מה שלא היה שלו לתתו.

בלילה ההוא החזרתי לו יותר מצמר. הוא חלם, ובחלום ראה אותי — את המשיח, לובש את חצי הגלימה שנתן, אומר למלאכים סביבו: מרטין, שעודנו קטכומן, הלביש אותי בבגד הזה. סולפיקיוס סוורוס, שהכיר את מרטין באופן אישי וכתב את קורות חייו עוד בימי חייו, מספר שמרטין התעורר מן החלום, ביקש להיטבל ללא דיחוי נוסף, והחל לפעול לשחרורו משירות צבאי — שחרור שהשיג בסופו של דבר בכך שסירב לקבל מענק קרב, והכריז על עצמו כחייל המשיח ולא כחייל הקיסר.

מה שבניתי דרכו לאחר מכן היה סוג אחר של צבא. הוא פנה אל הילריוס איש פואטיה, אחד המגינים הגדולים על אמונת ניקאה מול הבישופים האריאנים של אותו הדור, ובהדרכתו ייסד את מה שאולי היה המנזר העתיק ביותר בגאליה, בליגוז'ה, סביב שנת 361. שם, ולאחר מכן על צוקי מרמוטייה מעבר לנהר ממול טור — לאחר שתושבי העיר כמעט חטפו אותו אל הבישופות בשנת 371, כשנמצא מסתתר באסם בין אווזים, שקרקורם, כך מספרת המסורת, הסגיר אותו — חי את חיי הסגפנות שאליהם השתוקק מילדותו, ועם זאת, בניגוד למקובל אצל נזיר־בישוף בן דורו, רכב שוב ושוב אל אזורי הכפר הפגניים של גאליה, כרת עצי קודש, הרס מזבחות אליליים, ובנה כנסיות במקומם. סולפיקיוס מתעד שני מקרים שבהם השיב מרטין מתים לחיים בתפילה: קטכומן שמת פתאום לפני שנטבל, שאותו החיה מרטין בכך ששכב על גופתו בתפילה, כשם שעשה אלישע פעם על בן השונמית, ואיש שנמצא תלוי, שאותו השיבה תפילת מרטין אף היא לנשימת חיים. אני עושה דברים אלה לעיתים רחוקות, ומטעמים ששייכים לי בלבד, אך איני עושה אותם למען אנשים שלא נתנו תחילה את גלימתם.

הוא מת בקאנד ב־8 בנובמבר 397, תשוש מיישוב סכסוך בין אנשי הכמורה שלו, ונקבר בטור שלושה ימים לאחר מכן, ב־11 בנובמבר — היום שכנסייתו עדיין שומרת כחג זכרו, משום שתמיד מצאתי יותר כנות בתאריך קבורה מאשר בשעה המדויקת שבה פוסקת הנשימה.

התיעוד

הקדוש מרטין איש טור (נולד 316, סוואריה שבפנוניה, סומבטהיי של ימינו שבהונגריה; גדל בפאביה שבאיטליה) גויס לפרשי רומא כבנו של קצין ותיק. סביב השנים 334–337, בשער אמייאן, חילק את גלימת חייליו עם קבצן, ובאותו לילה חווה חזון של המשיח לובש את המחצית שחלק. פרשה זו, כמו יתר קורות חייו, תועדה בידי סולפיקיוס סוורוס בחיבור Vita Sancti Martini, שנכתב סביב שנת 396, בעוד מרטין עודנו בחיים — מה שהופך אותו לאחד מכתבי חיי הקדושים המוקדמים ביותר שנכתבו בימי חייו של נושאם, מפרי עטו של מחבר שהכירו אישית. מרטין נטבל זמן קצר לאחר חזון אמייאן, עזב את השירות הצבאי סביב שנת 356, ולמד לרגלי הקדוש הילריוס איש פואטיה, מהמתנגדים הבולטים לאריאניזם. הוא ייסד את מנזר ליגוז'ה, מהעתיקים בגאליה, סביב שנת 361, והוסמך לבישוף טור בשנת 371, לפי המסופר כנגד רצונו שלו. הוא ייסד את מנזר מרמוטייה וניהל פעילות מיסיונרית נרחבת שבמסגרתה הרס מזבחות פגניים ברחבי כפרי גאליה. סולפיקיוס סוורוס מתעד שני מקרים שבהם השיב מרטין מתים לחיים בתפילה. מרטין מת בקאנד ב־8 בנובמבר 397, ונקבר בטור ב־11 בנובמבר, התאריך הנשמר כחג זכרו. בזיליקת הקדוש מרטין בטור הפכה למרכז עלייה לרגל מרכזי בימי הביניים, והוא נותר קדוש פטרון של צרפת ושל חיילים.