קתרינה מסיינה והפצעים שביקשה ממני להסתיר

מצאתי את קתרינה כשהיא כבר מקשיבה לי לפני שהיו לה מילים למה שהיא שומעת — הבת העשרים וארבע מבין עשרים וחמישה ילדים שנולדו למשפחת צובע צמר בסיינה, ילדה שבגיל שש, בדרכה הביתה עם אחיה, ראתה את המשיח מעל כנסיית הדומיניקנים, לבוש כבישוף, ועצרה ברחוב להביט, בלתי מסוגלת לזוז עד שהחזון חלף. משפחתה רצתה עבורה נישואים רגילים, כדרך המשפחות, והיא התנגדה לכך בדרך הרגילה שקדושים מתנגדים לדברים שהם יודעים שאינם מיועדים להם: בשקט, בתחילה, ואז, כשהשקט לא הועיל, בכך שגזזה את שערה כדי שאיש מחזר לא ירצה בה. היא התקבלה אל המנטלטה, הטרציאריות הדומיניקניות של סיינה — נשים חילוניות, רובן אלמנות, שחיו חיי תשובה ושירות בעולם ולא במנזר — בגיל שמונה־עשרה, על אף התנגדות נשים שסברו שנערה כה צעירה אינה שייכת ביניהן.

התקרבתי אליה בשנים שלאחר מכן, קרוב יותר מכפי שאני מתקרבת לרוב, ונתתי לה, סביב 1367 או 1368 על פי עדות מוריה וכותב תולדותיה ריימונד מקאפואה, אירוסין מיסטיים — חזון שבו המשיח, בנוכחות מרים הבתולה וחבורת קדושים, הניח טבעת על אצבעה כאות לאיחוד עמי שלא היה שום נישואין ארציים יכולים להעניק לה. היא סיפרה לריימונד שראתה את הטבעת הזאת על ידה עד סוף חייה, אף שמעולם לא הייתה גלויה לעיני איש אחר. כך אני פועלת לרוב ביותר: האישור ניתן למי שזקוק לו, לא מוצג לראווה לפני מי שרק יתווכחו עליו.

ב־1375, בפיזה, לפני הצלב בכנסיית סנטה כריסטינה, נתתי לה את הסטיגמאטה — פצעי פסיון המשיח שנטבעו בגופה שלה ברגע שעדים תיארו כמעט משאיר אותה חסרת הכרה מעוצמתו. ואז היא ביקשה ממני דבר שהענקתי למעטות מאוד מהנפשות שסימנתי כך: שהפצעים יישארו בלתי נראים לכל אדם מלבדה, נראים בשום דרך פרט לכאב שבהם, אותו נשאה בלא הפגנה עד סוף ימיה. את פצעי פדרה פיו, דורות מאוחר יותר, הנחתי לעולם כולו לבחון תחת מיקרוסקופ, כי זו הייתה העדות שדורו של הרנטגן נזקק לה. את פצעי קתרינה הסתרתי לבקשתה שלה, כי העדות שדורה נזקק לה לא הייתה מחזה אלא ציות הנישא בסתר, ונתתי לכל אחת מהן את סוג ההוכחה שמאתה יכלה באמת להשתמש בה.

מה שבניתי דרך פצעיה הנסתרים היה פומבי ועצום. היא לא ידעה לקרוא או לכתוב בשטף בלטינית והכתיבה את מכתביה — מאות מהם שרדו — לסופרים, פונה לאפיפיורים, לקרדינלים, למלכים ולשׂכירי חרב בגלוי לב שאיש אחר בנצרות לא העז להשתמש בו כלפיהם. היא כתבה לאפיפיור גרגוריוס האחד־עשר, הגולה עם חצרו באביניון במשך כמעט שבעים שנה ממה שההיסטוריה מכנה השבי הבבלי של האפיפיורות, ואמרה לו בפשטות שהוא חב ציות לי לפני שהוא חב נחמה לעצמו, שכלת המשיח זקוקה לשליח חתנה ברומא ולא בצרפת. היא נסעה לאביניון ב־1376 כדי ללחוץ על הנושא באופן אישי. בינואר 1377 השיב גרגוריוס את מושב האפיפיורות לרומא — היסטוריונים חלוקים עד כמה מתוך ההחלטה הזאת הייתה שכנועה של קתרינה כנגד הלחצים הפוליטיים הרבים שכבר דחפו אותו הביתה, ולא אעמיד פנים שהחשבון פשוט, אך אומר שאף קול אחר בדור ההוא לא דיבר אל אפיפיור בבהירות שנתתי לה, והוא שמע זאת.

היא כתבה את "הדיאלוג", תיעוד שיחותיה עמי שנרשם לקראת סוף חייה הקצרים, ופעלה ללא הרף לאורך הפילוג המערבי הגדול שפרץ לאחר מותו של גרגוריוס, בהגנה על לגיטימיות אורבנוס השישי עד שגופה שלה נכשל מן הסיגופים והעמל שמעולם לא חסכה מעצמה. היא מתה ברומא ב־29 באפריל 1380, בת שלושים ושלוש. האפיפיור פאולוס השישי הכריז עליה דוקטור הכנסייה ב־4 באוקטובר 1970, לצד תרזה מאווילה — שתי הנשים הראשונות שקיבלו אי־פעם את התואר הזה — כי המילים שנתתי לה, שהוכתבו על ידי אישה חסרת השכלה לסופרים שבקושי הצליחו לעמוד בקצב, האריכו ימים מכל אפיפיור שהיא הוכיחה.

התיעוד

הקדושה קתרינה מסיינה (נולדה קתרינה בנינקאסה, 25 במרץ 1347, סיינה, איטליה) הייתה הבת העשרים וארבע מבין עשרים וחמישה ילדיו של צובע צמר. היא הצטרפה למסדר השלישי הדומיניקני, המנטלטה, כנערה. מוריה, המבורך ריימונד מקאפואה, תיעד את אירוסיה המיסטיים עם המשיח (סביב 1367–1368) ואת קבלת הסטיגמאטה בפיזה ב־1 באפריל 1375, בביוגרפיה שכתב, ה־Legenda Maior, שהושלמה סביב 1395; לבקשת קתרינה, הפצעים נותרו כביכול בלתי נראים לאחרים בימי חייה. היא הכתיבה מאות מכתבים לאפיפיורים, לקרדינלים ולשליטים, וכן את החיבור המיסטי "הדיאלוג" (Il Dialogo della Divina Provvidenza), שנכתב סביב 1378. היא נסעה לאביניון ב־1376 כדי לדרבן את האפיפיור גרגוריוס האחד־עשר להשיב את מושב האפיפיורות לרומא, מה שעשה בינואר 1377, ובכך סיים כמעט שבעה עשורים של האפיפיורות באביניון; היסטוריונים מציינים שמספר לחצים פוליטיים תרמו לצד תחינותיה. היא תמכה בלגיטימיות האפיפיור אורבנוס השישי בעת פרוץ הפילוג המערבי ב־1378. קתרינה מתה ברומא ב־29 באפריל 1380, בגיל שלושים ושלוש. היא הוכרזה קדושה בידי האפיפיור פיוס השני ב־29 ביוני 1461, מונתה לשותפת פטרונות של איטליה בידי האפיפיור פיוס השנים־עשר ב־1939, והוכרזה דוקטור הכנסייה בידי האפיפיור פאולוס השישי ב־4 באוקטובר 1970 — אחת משתי הנשים הראשונות, לצד הקדושה תרזה מאווילה, שקיבלו את התואר. יום חג: 29 באפריל.