האנציקלופדיה של רוח הקודש

גירוש שדים וכישוף שנכשל

שוחררו בלורד

במאי 1991 הביאה אלמנה מקמפניה, הנקראת בתיאור שפורסם רק פדריקה, את שני בניה הבוגרים — פסקואלה בן העשרים ושתיים ופבריציו בן העשרים — אל האב גבריאלה אמורת, מגרש השדים של דיוקסיית רומא. שנים קודם לכן נמשכה אל כת שטנית, נאנסה והוקדשה לשטן, ואחר כך הביאה את הבנים, אז בני חמש ושלוש, שיוקדשו עמה בעודם מורדמים. אמורת גירש מן השלושה שדים בנפרד במשך שמונה שנים, השיג הקלה אך לא שחרור, והסיק שרוחות שנכנסו יחד יהיה צורך להוציאן יחד. באוקטובר 1999 נשאה רכבת עלייה לרגל את שלושתם ללורד, ובמערת מסבייל קרסו וזעקו באותו רגע עצמו ושוחררו. זהו המקרה המרכזי בספרו האחרון של אמורת, El signo del exorcista (2013).

מקום: רומא ולורד, צרפתתקופה: 1991–1999

הם מעולם לא עברו את המדרגה השנייה.

אמם לקחה אותם למיסה, ומדי שבוע טיפסו שני האחים מדרגה אחת, או שתיים, ונעצרו כאילו האוויר הסמיך, וגידפו יחדיו — אותן מילים באותו רגע עצמו, כדרך שילדים מדקלמים פסוק שהוכרחו ללמוד. פניהם השתבשו לרגע. אחר כך זה הוסר, והם לא זכרו דבר מכל זה, ועמדו ותהו מדוע אנשים בוהים בהם.

אומַר את הדבר ההכרחי לפני שהתיאור יתארך. אף אחד משני האנשים ההם לא בחר בזה. מה שנעשה בהם נעשה כשהיו קטנים מכדי לאיית את שמותיהם, ומעולם לא ראיתי אותם אשמים בכך.

רומא, מאי 1991. קרא לה פדריקה; הכומר שרשם זאת לא נתן לה שם אחר, כדי שתישאר אדם ולא מקרה. היא הייתה מקמפניה, אלמנה, ובאה עם מחלות שהרופאים מיצו: הקאות אחרי כל ארוחה, התקפי אסתמה שהסתיימו בחדר מיון, ודלקת עור ששום דבר לא סגר. בניה היו בני עשרים ושתיים ועשרים. הם באו משום שביקשה, והתבדחו במסדרון על סרט אימה.

האב גבריאלה אמורת הקשיב והסיק שלפניו שני צעירים חסרי דת ואם אחת מפוחדת. הוא צדק שהיה איטי. הוא הסכים לתפילה קצרה, בעיקר למענה.

דבר לא בא בתפילות הפתיחה. אחר כך המים הקדושים, והרתיעה. אחר כך שני הראשים נזרקו לאחור באותו רגע, העיניים התהפכו ללובן, ומשני גרונות יצאה אנקה נמוכה אחת, מוחזקת זמן רב מדי. הוא ציווה בנוסח הישן — Praecipio tibi, אני מצווה עליך — חתם את הטקס, ועצר, והבין שלא יישן הרבה באותה שנה.

הנחתי לזה להיראות. מה שמראה את עצמו החל להסתיים.

מה שבא אחר כך ארך שמונה שנים. יריקות, שאגות, קולות שלא שייכים לאיש בחדר; שלושה גברים מבוגרים מחזיקים נער אחד ומפסידים. קול צרוד של אישה מתוך פבריציו. תחת השבעה הודו הדברים שבתוכם בצורת העניין: היה הסכם, והייתה הקדשה.

ואז, באמצע אחד המפגשים, אמר הרוח שבפבריציו לשאול אותה — ובירכתי החדר הרימה האם, שנראתה כל אחר הצהריים חולה בלבד, את ראשה וענתה בקול מהדהד שלא היה קולה.

הבט בה עכשיו, והבט כדרך שאני מביטה, כי הכול בתיאור הזה מסתובב שם.

היא הייתה יתומה, שנשלחה לשרת כילדה בביתה של סבתא ששנאה, בכנות ומסיבות טובות. היא נישאה למכונאי וקברה אותו צעיר, מגידול, בגיל שבו נשים אחרות עדיין בוחרות וילונות. מכל זה הסיקה מסקנה אחת, והיא הייתה נגדי. היא לא יצאה לחפש את השטן. היא יצאה לחפש למי לשלוח את החשבון, וזו דרך קצרה יותר ומוארת יותר.

זה הגיע אליה דרך מה שנאמר לה שהוא "פילוסופיות מזרחיות", אחר כך מפגשים שקראו לעצמם טיפול, אחר כך הזמנה לבית בכפר. אנסח את מה שקרה שם במשפטים פשוטים ולא במילה אחת מעבר להם, משום שמעשה האויב אינו בידור ואיני מעלה אותו על הבמה. היא נאנסה. הוכרחה לשתות מכוסם. היא הוקדשה לשטן. שילמו לה, ואחר כך היו לה בעלים. זמן מה לאחר מכן הביאה את שני בניה, בני חמש ושלוש, והקדישה גם אותם, מורדמים כדי שלא יזכרו. הם אכן לא זכרו.

איני מוצאת לזה תירוץ. גם לא אניח לך להציג זאת כמלוא דמותה. אישה שנופצה תנפץ את הקרוב אליה ביותר, והקרובים אליה ביותר היו ילדיה — צער שאני נושאת עמה מאז. שנים לאחר מכן ברחה: היא עברה לעיר אחרת, וזו הייתה כל הבריחה שידעה להמציא לבדה. היא עדיין ענדה את הטבעת.

היא הושמה עליה בלילה שבו הוקדשה: עשרים שנה על ידה השמאלית, לצד טבעת הנישואים שלה, וצרה מכדי שתוסר. אמורת שחרר אותה בשמן קדוש, והיא התעלפה כשיצאה, והוא נשא אותה לגן ושבר אותה בפטיש. היא התעוררה זועמת. ותחת פקודה מסר הדבר לבסוף את שמו: אשמדאי — הורג הבעלים, חורבן חדר הכלולות — ולצדו לגיון ובאלאם. שלוש רוחות, אחת לכל אחד מהם, שהוזמנו בלילה אחד בידי אישה שרצתה לפצוע אותי ולא שיערה היכן תיפול המכה.

הוא גירש מהם שדים אחד־אחד במשך שנים לאחר מכן. בכל פעם הקלה; לעולם לא שחרור. ולבסוף הבין הכומר הזקן את מה שחיכיתי שיבין: הם לא היו שלושה מקרים. הם נכנסו יחד, ויהיה עליהם לצאת יחד.

באוקטובר 1999 נשאה רכבת עלייה לרגל את שלושתם לאורך חוף ליגוריה ומעלה אל הפירנאים.

הכנתי את המקום ההוא מאה ארבעים ואחת שנה קודם לכן דרך נערה שלא ידעה קרוא, שחפרה בבוץ בידיה החשופות בעוד קהל צוחק לה, ולא סגרתי את המים מאז.

במערת מסבייל ירדו האם ושני בניה יחד — הטראנס, הקריסה, הרעד — ואז זעקו שלושתם בבת אחת, אל רצועת השמיים הפתוחה מעל הסלע. והזעקה תמה.

הם קמו מחייכים. שום דבר נוסף לא קרה בשארית העלייה לרגל; הם היו רגילים; הם אכלו את ארוחותיהם וישנו. טקס קצר בשובם לרומא אישר את מה שכולם כבר ראו. שלושתם. מן הכול.

הבן מה הוסר ליד אותו סלע. לא כאב ראש. נדר שנודר נגדי בפי אישה שהייתה לה כל סיבה ארצית לנודרו, ושני ילדים שנחתמו בשנתם.

אני חזקה ממה שנעשה לה.

אני חזקה גם ממה שהיא עשתה.

התיעוד

מקרה זה הוא הסיפור המרכזי ב־El signo del exorcista (2013), ספרו האחרון של האב גבריאלה אמורת (1925–2016), שנכתב עם העיתונאי האיטלקי פאולו רודארי. אמורת, כומר פאוליני, מונה למגרש שדים של דיוקסיית רומא ב־1986 ושירת תחת האב קנדידו אמנטיני, מגרש השדים הפסיוניסטי בסקאלה סנטה שאותו כינה תמיד מורו; ב־1990 ייסד את האיגוד הבינלאומי של מגרשי השדים, שהכס הקדוש אישר את תקנוניו ב־2014. כמו כל החוזרים בתשובה בספריו, המשפחה כאן מופיעה בשמות פרטיים בלבד — פדריקה, פסקואלה, פבריציו — ושם המשפחה והעיירה נמנעים.

הרצף כפי שאמורת מתעד אותו: פגישה ברומא במאי 1991; טקס ראשון, גישושי, שבו הגיבו האחים יחדיו; מפגשים בשנים שלאחר מכן שבהם התרחב האבחון משני הבנים אל האם; החשיפה הפרטית של הקדשתה שלה; הסרת הטבעת שנענדה עשרים שנה על אצבע הקמיצה השמאלית והשמדתה; ובאוקטובר 1999, עלייה לרגל ברכבת ללורד שבה שוחררו שלושתם במערת מסבייל. שמונה שנים חלפו בין הטקס הראשון לאחרון.

התסמינים שהוצגו היו מן הסוג המעורב שמגרש שדים מאומן לשקול: תלונות גופניות ללא פתרון רפואי (הקאות לאחר ארוחה, התקפי אסתמה, דלקת עור עיקשת) לצד הסימן האבחוני הקלאסי של סלידה מן הקדוש — כאן גידופיהם הזהים של האחים על מדרגות הכנסייה, ולאחריהם שכחה. המעשה הקתולי דורש שסיבות רפואיות ופסיכיאטריות יישללו תחילה, ושיפוטו הראשוני של אמורת עצמו במקרה זה היה שאין הצדקה לגירוש שדים.

הסקרמנטלים הנזכרים בתיאור הם הריהוט הרגיל של הטקס הרומי: הגלימה הסגולה, מים קדושים, שמן מבורך, הצלב, מדליון בנדיקטוס הקדוש, מזמור נ"ד (Deus, in nomine tuo salvum me fac), הרוזריו הנאמר בקול בידי המסייעים במהלך הטקס, וצום מצדו של מגרש השדים. הנוסח הציווי Praecipio tibi שייך למבנה התחינה־ציווי של De exorcismis et supplicationibus quibusdam.

אשמדאי נזכר בספר טוביה כשד שהרג את שבעת בעליה של שרה לפני שהנישואים מומשו, ושטוביה מגרש אותו בחדר הכלולות לפי הוראת המלאך רפאל (טוביה ג׳ 8; ח׳ 1-3) — הבסיס הכתוב לשיוכו המאוחר להרס נישואים. "לגיון" הוא השם שנתנו לעצמן הרוחות באחוז השדים מגרסה (מרקוס ה׳ 9). באלאם (בלעם) הוא דמות מקובצי הדמונולוגיה ולא מן הכתובים, ושמות מסוג זה מתועדים בידי מגרשי שדים כמי שהוצאו תחת השבעה, לא כדוקטרינה.

אמורת לימד שוב ושוב ששחרור מתרחש לעתים רחוקות במהלך גירוש השדים עצמו; הטקס מחליש את האחיזה, ואילו רגע השחרור נופל בדרך כלל במקום אחר, ולעתים קרובות מאוד במקדש מריאני. הוא ייחס את הנוהג לאב קנדידו, שנהג לשלוח את הסובלים ללורד ולורטו מסיבה זו. מקרה מקביל מופיע באוסף השני שלו, An Exorcist Tells His Story 2: More Stories (1992), שבו אישה שלא יכלה להחזיק מזון הקיאה כדורים קטנים כרוכים בחוט אדום במערה ואחר כך החלה לאכול כרגיל.

על התיאולוגיה: הקטכיזם דן בגירוש שדים בקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673, ושומר את הטקס החגיגי לכומר בהיתר ההגמון ודורש הבחנה זהירה ממחלה, שהיא תחומו של הרופא. התורה הקתולית גורסת שאחיזת שדים יכולה לפגוע בגוף ובכוחותיו אך אינה יכולה לתפוס את הרצון החופשי או להשתלט על הנפש; ההסכמה, ולא הסבל, היא המכוננת חטא. על יסוד עיקרון זה, שני האחים, שהוקדשו בעודם מורדמים בגיל שלוש וחמש, לא נשאו שום אשמה למה שנעשה מעליהם, והאם — שפעלה, חזרה בתשובה, ונמחלה — לא הייתה לרגע מחוץ להישג ידו של הרחמים.

הערה על מעמד הראיות. שום דבר בתיאור זה אינו נושא פסק קנוני. הלשכה הרפואית של לורד בוחנת ריפויים אורגניים נטענים ואינה פוסקת בעניין שחרורים, ולא נפתח מעולם שום הליך כנסייתי בעניין משפחה זו. מה שמתועד כאן נשען על עדותו של מגרש השדים שערך את הטקסים, שפורסמה בשמו שלו בספרו האחרון.

מקורות והפניות

  • Gabriele Amorth with Paolo Rodari, El signo del exorcista (2013)
  • Gabriele Amorth, An Exorcist Tells His Story 2: More Stories (1992)
  • טוביה ג׳ 8; ח׳ 1-3
  • הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673

פורסם: עודכן:

העבירו הלאה

עוד מהאגף הזה

כל הסיפורים