הציפור הלבנה

הם היו שניים, ואף אחד מהם לא היה מה שהמצב דרש.

מגרש שדים הוא כומר שהגמון מינה ושלח, ולדיוקסיה ששני האנשים ההם שירתו לא היה אחד לשלוח — לא באותו חודש, ולא לפי בקשה. זה אינו נדיר; זה רגיל. ארצות שלמות כרעו לאורך מאות שנים שלמות בלא שאיש כזה מונה בהן. אילו פעלתי רק דרך המוסמכים ובעלי ההסמכה, רוב הארץ הייתה נותרת לנפשה. מעולם לא הותרתי את הארץ לנפשה.

וכך, כשבאו ההורים — בני קהילה, פנים שאותם כמרים הכירו מן הספסל השני — וביקשו ברכה לבנם, אמרו שני האנשים כן. זו הייתה כל ההסמכה שדרשתי. הם היו אנשי תפילה. הם אמרו כן.

הילד היה בן אחת־עשרה. ראה אותו כפי שהיה, לא כפי שהסרטים אילפו אותך לצפות: צייתן, רגוע, נעים לשיחה, בלי שום סימן שמישהו יכול היה להצביע עליו. שום דבר בפניו של הילד ההוא לא היה שייך לאויב. מה שקבע בו משכן עשה זאת כדרך שהריקבון עובד בתוך עץ טוב — בלא להיראות, ובלא להיעשות אי־פעם לעץ עצמו.

הקרובים נשארו בכנסייה להתפלל. החזק את הפרט הזה. הכמרים הכניסו את הילד לחדר הכלים — ארונות, גלימות, עשן נרות ישן, חדר שבו לא אמור להתרחש שום דבר דרמטי — והחלו.

הם בקושי החלו.

מה שעלה ממנו לא היה הילד. הוא צרח והיכה וריר נזל ממנו וגידף ואיים, בקול שחיכה זמן רב לחדר שקט דיו כדי להישמע בו. שים לב מתי עלה: לא בחשכה, לא בחצות — בתפילה הראשונה. התפילה גררה אותו החוצה אל הגלוי. זה מה שתפילה עושה; היא אינה מייצרת את מה שהיא חושפת.

לשני הכמרים לא היה דבר מלבד מה שיש לכל כומר. הם עשו עליו את אות הצלב. הם השתמשו במים קדושים. הם הדליקו נרות מבורכים. הם הקטירו קטורת — הריהוט הפשוט וחסר ההוד של האמונה, היושב בכל חדר כלים על פני האדמה. שעתיים המשיכו עם הדברים הדלים ההם, והזעם לא פסק, ולבסוף, בהיותם אנשים שפויים ולא גיבורים, הפסיקו.

איני מונה את ההפסקה ההיא ככישלון. הם עשו את מה שאפשר היה לעשות באותו יום. אני לא סיימתי, ולא דרשתי שהם יסיימו.

חמישה־עשר יום לאחר מכן החזירו אותו ההורים. הפעם היה מוטרד; משהו בו זיהה את החדר. עם התפילות הראשונות עלה הזעם שוב והוסיף לטפס ככל שקראו לאם בן האלוהים, לפרנציסקוס, לבנדיקטוס — פטרון אותה קהילה, הקדוש ששמו עמד מעל דלתם — ולמיכאל. כומר אחד הוסיף לשרטט את הצלב מעל הילד בצלב גדול, שוב ושוב, עד שזרועו ודאי בערה.

והדבר שבפנים החל לקרוא לעזרה.

זה החלק ששום סוג אחר של סיפור לא יראה לך. הוא קרא לשדים אחרים. הוא קרא ללוציפר בשמו. הוא קרא לכל הארורים, לכל הצבא התשוש שלהם. ודבר לא בא. זה סכום מה שממלכת האויב יכולה לשלוח לאחד משלה בצרה: שתיקה שאפשר להעביר בה את היד. כל מה שהבטיח אי־פעם לכל אדם, ביקש עתה לעצמו, ולא קיבל.

אחר כך זעק עליה. על האם. אולי ראה אותה באה; לא אומר יותר ממה שנאמר.

ואז זעק דבר אחר.

הוא נקב בציפור לבנה. הוא אמר שהציפור כאן. הוא אמר שזו החזקה מכולם.

לא אומר לך מה חשתי. אומר לך מה החזיק החדר: שני כמרים עייפים, ילד על הרצפה, צלב ביד מורמת, ורוח הנוקבת בדבר שהיא יראה מכול בצורה במקום בשם — כדרך שדבר שאינו יכול לשאת את מראה האור מתאר רק את הצל שהאור מטיל. היה בוקר על הירדן שבו נקרעו השמיים וירדתי על אהובי בצורה שבני אדם יכלו לראות, ומרקוס, שלא היה לו ביטוי טוב מזה, כתב: כמו יונה. מותר לך למתוח בעצמך את הקו בין גדת הנהר ההיא לבין חדר הכלים ההוא. אני לא אמתח אותו עבורך. יראת הכבוד נשמרת טוב יותר בשתיקה.

הילד קפץ פעם אחת ונפל לאחור, תשוש. ואז שתיקה מן הסוג האחר — לא היעדר, אלא ההס של חדר שאחרי. זה נגמר. שני הכמרים בכו, והאנשים בכנסייה ניחשו מה פירוש השקט ובאו במרוצה.

היו ימים אחר כך שבהם ראה דברים — עונה של חזיונות, שאנשי המקצוע הזה מכנים אותה נפוצה, ועדינה, ומסוכנת: הדייר הישן מקשקש בידית שכבר אין לו המפתח אליה. זה לא נמשך.

מאז הוא בריא. הוא הולך לכנסייה. וכשמגיע תורו לשרת ליד המזבח — לשאת את הכדים, לצלצל בפעמון, להחזיק את הספר למרפקו של הכומר — הוא שמח בכך.

שם אני עכשיו. לא בצרחה. בשמחה. מעל מזבח באיטליה שאליו עדיין עולה במדרגה איש מבוגר, משום ששני כמרים רגילים עם מים קדושים ונר לא הסכימו לומר להוריו לא.

עודני מרחפת. מעולם לא עשיתי דבר אחר.

התיעוד

המקרה מתועד בידי האב גבריאלה אמורת (1925–2016), מגרש השדים הראשי של דיוקסיית רומא ומייסד האיגוד הבינלאומי של מגרשי השדים, ב־An Exorcist Tells His Story 2: More Stories (המקור האיטלקי 1992), בתוך סדרת תיאורים שאסף על שחרורים שנעשו בידי כמרים שלא היו מגרשי שדים. אמורת ממקם אותו ב־1987. לפי נוהגו הרגיל עם נושאים חיים, הוא אינו נוקב בשם הילד, בשמות הכמרים ולא בשם הקהילה; הסימן הגיאוגרפי היחיד הוא שהתיאור שייך למקרים האיטלקיים שלו, והקהילה מזוהה רק לפי הפטרון שלה, בנדיקטוס הקדוש.

הסיפור של אמורת מונה שני מפגשים בהפרש של חמישה־עשר יום. בראשון, הילד — המתואר כצייתן, רגוע וידידותי, בלי שום ביטוי חריג קודם — החל לצרוח, להכות, לריר, לגדף ולאיים ברגע שהחלו הכמרים להתפלל; הם המשיכו שעתיים באות הצלב, במים קדושים, בנרות מבורכים ובקטורת, ואז הפסיקו. בשני, הזעם הסלים ככל שקראו לגבירתנו, לפרנציסקוס הקדוש, לבנדיקטוס הקדוש ולמיכאל הקדוש, בעוד כומר אחד משרטט שוב ושוב את הצלב מעליו בצלב גדול. השד זעק לעזרה אל שדים אחרים, אל לוציפר בשמו, ואל כל הארורים, בלא תוצאה; אחר כך זעק כנגד גבירתנו; אחר כך כנגד "ציפור לבנה", שכינה אותה החזקה מכולם. הילד קפץ, קרס תשוש, וההפרעה פסקה. אמורת מציין שלב שבא אחר כך שבו עבר הילד מאחיזת שדים לחזיונות — מעבר שהוא מכנה נפוץ, עדין ומסוכן, ותחבולה של השד המבקש להיכנס מחדש — שלא נמשך. הוא מדווח שהילד היה אחר כך בבריאות מצוינת, הולך לכנסייה, ושמח לשרת במיסה.

על הזיהוי. הפרשנות שהציפור הלבנה אולי הייתה התגלות של רוח הקודש היא של אמורת עצמו, המובאת בהערת אגב בסוגריים בטקסט שלו כשאלה ולא כקביעה, לצד הערת אגב שנייה המציעה שהשד אולי ראה את גבירתנו מתקרבת. זו השערה פסטורלית של מגרש השדים המספר את המקרה, לא ממצא, לא התגלות פרטית, ולא טענה דוקטרינרית; הכנסייה לא פסקה דבר בעניין תיאור זה. הבסיס הכתוב לקריאת ציפור כדימוי לרוח הוא ההתגלות על הירדן, שם יורדת הרוח על המשיח "כמו יונה" (מרקוס א׳ 10; השוו מתי ג׳ 16, לוקס ג׳ 22, יוחנן א׳ 32) — והכתוב עצמו מדייק באותה מילה כמו: הבשורות נותנות אופן של ירידה, לא גוף. אמירות הנאמרות תחת התגלות שטנית אינן נושאות סמכות משל עצמן במעשה הקתולי; מגרשי שדים מונחים לא לתת אמון במה שהרוח אומרת ולא להתיר לה שיח כלל. אזהרת הטקס העתיק נותרה בעינה בטקס המתוקן De exorcismis et supplicationibus quibusdam (1999, editio typica emendata 2004).

על מי רשאי להתפלל. מה ששני הכמרים הציעו לא היה גירוש השדים החגיגי או הגדול, שהוא סקרמנטל השמור לכומר בעל היתר מפורש ומיוחד של ראש הדיוקסיה המקומי (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673; הקודקס של החוק הקנוני, קנון 1172), אלא ברכה ותפילה לשחרור, שכל כומר רשאי להציע ושבצורתה ההדיוטית כל אדם שנטבל רשאי לומר בפרטיות. ההבחנה נעשית במפורש בידי הקונגרגציה לתורת האמונה ב־Inde ab aliquot annis (1985) ושוב בנספח של טקס 1999 העוסק בתפילות תחינה לשחרור. ההבטחה הרחבה יותר היא של המשיח עצמו: "בשמי יגרשו שדים" (מרקוס ט״ז 17), הנתונה למאמינים ככאלה ולא למשרה. אמורת לימד בעקביות שאדם יכול להשתחרר בתפילה לבדה אך לעולם לא בגירוש שדים לבדו — הטקס דורש את אמונתם ותפילתם של הסובל ושל הסובבים אותו — והוא מחה שוב ושוב על כך שלדיוקסיות שלמות, ובמקרים מסוימים לאומות שלמות, לא היה מגרש שדים ממונה כלל. בעניין זה המקרה אינו חריג אלא מייצג: כך מתפללים לשחרור ברוב העולם.

על המקור. ספריו של אמורת הם ממואר פסטורלי פופולרי, לא תיקי מקרים תיעודיים; התיאורים נמסרים מזיכרונו שלו ומדיווחים שנמסרו לו, ללא רשומות קליניות, ואין לאמתם באופן בלתי תלוי. הכנסייה דורשת שהסברים רפואיים, פסיכיאטריים ונוירולוגיים יישללו לפני כל הנחה של פעילות שטנית (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673), משמעת שאמורת עצמו התעקש עליה, וכפי שהודה, אי אפשר לשחזר אותה בדיעבד מסיפור כמו זה.