ריפוי המשותק

מילאתי את הבית ההוא עוד לפני שהגג נפתח. הייתי במילים הצפופות בפתח, בגופים הדחוקים כתף אל כתף לאורך הקירות, בנשימתה של כל נפש המתאמצת לשמוע אותו מלמד. והייתי גם על הגג — בזיעתם ובעקשנותם של ארבעה אנשים שלא הניחו לקהל להרתיע אותם.

צפיתי בחברם זמן רב. ראיתי אותו נישא על אותה מיטה במשך שנים של דממה, בצער המיוחד של גוף שאינו נשמע לרצון. שמעתי מה שארבעתם אמרו זה לזה כשלא יכלו להגיע אל הדלת: נעלה על הגג. אני נתתי להם את התעוזה לכך. חפירה בחימר המיובש בשמש ובקנים מעל ראשי הנדהמים, הורדת אדם על חבלים אל עצם מרכז החדר שבו ישוע לימד — זו אינה זהירות. זו אמונה עם שרוולים מופשלים. אני מתענגת על אמונה שמטפסת אל הגגות.

וכשהמיטה נחה לרגליו, והאבק עדיין נופל, ראיתי מה שהוא ראה: לא הרגליים תחילה, אלא הנשמה. 'בני, נסלחו לך חטאיך.' רעדתי בחדר כולו עם המילים האלה, כי אני יודעת מה הן עולות, ואני יודעת מה משמעותן. אני זו שבוחנת את הלבבות, שמוכיחה את העולם על חטא — והעדתי באותו הרגע שכאן עומד האיש היחיד שיכול לומר סליחה כעובדה ולא כתקווה.

הסופרים שישבו שם שמעו חילול השם. אני שמעתי את עדותי שלי מתקיימת: רק אלוהים סולח על חטאים, ואלוהים עמד באותו החדר בבשר שהצללתי ברחם בתולה שלושים שנה קודם לכן. הוא ידע את מחשבותיהם — לא נתתי לו צורך בפיהם כדי לקרוא את לבבם, כי הוא חולק את מבטי אל המקומות הנסתרים של אדם. 'מה קל יותר,' שאל אותם, 'לומר נסלחו לך חטאיך, או לומר קום, שא את מיטתך והתהלך?'

ואז אמר את הדבר השני. אני הייתי הכוח שענה לפקודה — אותה הנשימה שריחפה על פני המים בראשית, אותה היד שקלעה את אבריו של האיש ברחם אמו, נעה עתה דרך עצב וגיד ושריר שנעשה רפוי משנות אי־שימוש. מיד. לעיני כל החדר. המיטה שנשאה אותו הצטלפה עתה תחת זרועו שלו, והוא יצא דרך קהל שנפתח סביבו בדממה ואחר כך בצעקה.

אני זו שניתנת לו בלי מידה, וכל מה שעשה, עשה בי — כל חום שנשבר, כל עין שנפקחה, כל אבר שנענה שוב לרצון שנחשב זה מכבר לגרוש מן התנועה. הריפוי הזה לא היה רק חסד לאדם משותק אחד. הוא היה אות מסומר מעל כל טענה: שסליחה וריפוי באים מאותה היד, כי חטא וסבל נכנסו לעולם יחד ואני נשלחת לבטל את שניהם. הקהל באותו יום לא פיאר את האיש שהלך. הוא פיאר את אלוהים, שנתן סמכות כזאת לבני אדם — בלי לדעת עדיין שהסמכות לא הייתה מוענקת אלא טבועה, טבועה בדבר שהיה עם אלוהים והיה אלוהים, שבו אני שוכנת מאז לפני שהרים הובאו לעולם.

התיעוד

הפרשה מתועדת במרכוס ב׳ 1-12, עם מקבילות במתי ט׳ 1-8 ולוקס ה׳ 17-26. ישוע שב לכפר נחום, ו"נתקבצו רבים כל כך עד שלא נותר עוד מקום, אף לא לפני הפתח" (מרכוס ב׳ 2). ארבעה אנשים, שלא יכלו להביא את חברם המשותק דרך הקהל, חפרו דרך הגג — ככל הנראה גג שטוח של קורות, ענפים וחימר דחוס, אופייני לבתי הגליל במאה הראשונה — והורידו אותו על מיטתו לפני ישוע.

ישוע מכריז תחילה, "בני, נסלחו לך חטאיך" (מרכוס ב׳ 5), מה שמעורר את הסופרים הנוכחים להאשימו בפנימם בחילול השם, שכן סליחת חטאים נתפסה ביהדות בית שני כזכות אלוהים בלבד (השוו ישעיהו מ״ג 25). ישוע משיב על ידי ריפוי גופו של האיש כהוכחה גלויה לסמכותו לרפא את הנשמה, בשאלו, "מה קל יותר: לומר למשותק, 'נסלחו לך חטאיך', או לומר, 'קום, שא את מיטתך והתהלך'?" (מרכוס ב׳ 9).

קטכיזם הכנסייה הקתולית מצטט נס זה (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1421, 1502) כיסוד להבנת הכנסייה את הקשר בין חטא לסבל גופני לאחר החטא הקדמון, וכבסיס מקראי לסקרמנט התשובה: ריפוייו של המשיח הם אותות לכך ש"לבן האדם יש סמכות עלי אדמות לסלוח על חטאים" (מרכוס ב׳ 10). פרשני האבות, ובהם הקדוש אוגוסטינוס והקדוש יוחנן כריסוסטומוס, קראו את הפרשה כמופת לשירות הפיוס של הכנסייה עצמה, המתקיים על ידי כוהנים הפועלים בשם המשיח (in persona Christi).