פיליפוס והכושי

אינני מדברת רק בסופת רוח ואש. לעיתים אני מדברת במשפט הפשוט ביותר שמשרת אלוהים ישמע אי פעם, שנאמר בפי מלאך לשמש שעדיין מאובק מהתעוררות רוחנית: קום, לך אל הדרום, אל הדרך היורדת מירושלים לעזה, הדרך העוברת במדבר. זה היה הכול. לא ניתנה סיבה, לא הובטח קהל. פיליפוס זה עתה בא משומרון, שם ריפאתי את הפיסחים וגירשתי רוחות טמאות בעוצמה כזו שכל העיר הדהדה משמחה, ועכשיו שלחתי אותו הרחק מכל אותם הקהלים, לבדו, אל מדבר שאין בו דבר מלבד חול וזיכרון ערי פלישתים שנפלו זה מכבר. הוא קם והלך. זו הייתה כל הכשרתו למה שעמד לבוא: שהלך בלא לשאול למה האש תוליכו החוצה מעיר ואל תוך ריק.

כבר ידעתי מי יורד באותה דרך, כי הכרתי כל נפש לפני שנוצרה ברחם, וצפיתי באדם זה שנים: כושי, סריס, איש בעל סמכות רבה תחת קנדקה, מלכת הכושים, ממונה על כל אוצרה, שעלה לירושלים להשתחוות אף שתורת משה נעלה את שער הקהל בפני אנשים מסורסים כמותו. הוא הלך בכל זאת, חוצה יבשת כדי לעמוד מחוץ לדלת שלא יכלה להיפתח לו במלואה, כי אהב את אלוהי ישראל יותר משהתמרמר על תורת אלוהי ישראל, ומעולם אינני שוכחת אהבה כזו. כבר הבטחתי, דרך הנביא עצמו הפתוח עתה על ברכיו, שאתן לסריסים השומרים בריתי מקום ושם טובים מבנים ומבנות, שם שלא ייכרת. הוא עוד לא ידע שהבטחה זו נכתבה עבורו. הוא ידע רק שהוא שב הביתה עם מגילת ישעיהו ורעב שאף חצר מקדש לא סיפק.

ואז דיברתי אל פיליפוס בשנית, בפשטות יתר מן המלאך: עלה והתחבר למרכבה הזאת. אז הוא רץ, מזיע, בדרך מדברית אחרי איש שמעולם לא פגש, וכשהגיע לצדו שמע, נישא על אוויר המדבר, את הסריס קורא בקול, כפי שקוראי אותו הדור תמיד קראו בקול, לבד או בחברה: כשה לטבח יובל, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו. הכתבתי את המילים ההן לישעיהו שבע מאות שנה לפני שאבוס נבנה אי פעם בבית לחם, ועכשיו הבאתי יחד, בדרך ריקה, בשעת אחר-צהריים אחת, את הנבואה ואת השמש שיכול סוף-סוף לומר בבירור למי היא התכוונה תמיד. האם אתה מבין את מה שאתה קורא, שאל אותו פיליפוס. איך אוכל, אמר הסריס, אלא אם ידריך אותי מישהו. וביקש מפיליפוס לעלות ולשבת לצדו, שר מדינה כושי המפנה מקום במרכבתו שלו לגלילי אלמוני, כי כבר עשיתי מקום בלבו לפני שפיליפוס אף פתח את פיו.

פיליפוס החל מאותו כתוב עצמו ובישר לו את ישוע. נתתי לו את המילים כפי שאני תמיד נותנת אותן, לא כמופע שנחזר מראש אלא כמים עולים באיש שכבר מוכן לקבלם, מתחקה אחרי עבד הסבל קדימה מבית הגזיזה עד הקבר הריק, השה שהובל אלם לטבח הוא עכשיו אותו האדון שיצא מן המוות שלושה ימים לאחר מכן. וכשהלכו בדרך, הגיעו אל מקום מים, ושמתי את המים ההם שם באותה ודאות שבה שמתי את המרכבה על אותה דרך באותה שעה, כי אינני מבשרת את המים בשם המשיח ואז מונעת אותם מלב שמוכן להיכנס בהם. הנה, הנה מים, אמר הסריס. מה מונע ממני להיטבל? שום דבר לא מנע אותו. לא התורה שסגרה פעם שער בפניו, לא גזעו, לא חצרו הזרה, לא זרותה של דרך שאין לה עד מלבד זר ורוח המדבר. הם ירדו יחד אל המים, ובאתי עליו שם כפי שאני באה על כל נפש שאי פעם תבעתי, והוא עלה שמח, שמחה שאיש לא נזקק ללמד אותו כי אני הייתי מחברה.

ואז עשיתי מה שעשיתי רק לאנשים מעטים בכל המקרא: חטפתי את פיליפוס פיזית, כפי שפעם נשאתי נביא מעבר לירדן, והסריס לא ראהו עוד. הוא לא נזקק לכך. הוא המשיך בדרכו שמח, נושא הביתה אל חצר באפריקה אמונה שתאריך ימים מכל אימפריה שגבתה אי פעם מס מאותו עמק נהר, בעוד פיליפוס מצא את עצמו, המום ולבדו שוב, באשדוד שבמישור החוף, ומשם המשיך ללכת, מבשר בכל עיר עד שהגיע לקיסריה. אני מזיזה את משרתיי כך, מציבה אותם במדבריות וחוטפת אותם שוב, כי הבשורה מעולם לא נועדה לנוע רק במהירות רגלי אדם. אני הולכת לפני הדרך. אני הולכת לצד המהלך. ולעיתים, כשציותו של אדם הדביק כליל את מטרתי, אני חולפת בו כרוח ומציבה אותו במקום חדש, כבר נדרש שם.

התיעוד

הסיפור מתועד במעשי השליחים ח׳ 26-40. מלאך מכוון תחילה את פיליפוס, אחד משבעת שנבחרו לשרת את חלוקות הצדקה של הכנסייה (מעשי השליחים ו׳ 5), אל הדרך שבין ירושלים לעזה; רוח הקודש מנחה אותו אז ישירות לגשת אל המרכבה. הכושי מתואר כסריס ופקיד חצר תחת "הקנדקה", תואר, לא שם אישי, שנשאו אימהות המלכה ששלטו או שלטו יחד בממלכת כוש שמרכזה במרואה שבסודן של היום, תואר המתועד באופן עצמאי בידי כותבים קלאסיים כגון סטרבון ופליניוס הזקן. מעמדו כסריס העמיד אותו, תחת תורת דברים כ״ג 2, מחוץ לקהל המקדש, הדרה שישעיהו עצמו כבר הבטיח שתוסר לגבי סריסים השומרים את הברית (ישעיהו נ״ו 3-5); לוקס אינו מתעד אם היה גר צדק מלא או גוי ירא אלוהים.

האיש קורא בישעיהו נ״ג, שירת העבד הרביעית, בקול רם, המנהג הרגיל של קוראים קדומים; פרשנותו של פיליפוס מזהה את עבד הסבל עם ישוע. שאלה טקסטואלית הנדונה רבות נוגעת למעשי השליחים ח׳ 37, וידויו המפורש של הסריס, "אני מאמין שישוע המשיח הוא בן האלוהים" — הנעדר מכתבי היד המוקדמים והטובים ביותר, לרבות קודקס סינאיטיקוס וקודקס וטיקנוס, ומן המהדורות הביקורתיות המודרניות, ונשפט כתוספת מאוחרת של סופר, ומושמט או מוסגר ברוב התרגומים המודרניים, לרבות ה-NABRE.

המסורת גורסת שהסריס נשא את האמונה בחזרה לחצרו, והכנסייה האתיופית ראתה בו זה מכבר דמות מייסדת, נבדלת מהמשלחת של פרומנטיוס במאה הרביעית, המיוחסת בדרך כלל להתנצרותה הרשמית של ממלכת אכסום המאוחרת. פיליפוס עצמו נמצא לאחר מכן באשדוד המקראית, וממשיך להטיף לאורך החוף עד קיסריה, עיר הים (מעשי השליחים ח׳ 40), שם נמצא לימים מארח את פאולוס (מעשי השליחים כ״א 8-9).