פדרה פיו וחמישים שנות הפצעים

כבר סימנתי את פרנצ'סקו פורג'ונה כילד בפייטרלצ'ינה, לפני שלבש את גלימת המסדר — הוא סיפר לכמרי הווידוי שלו על חזיונות מילדותו שהוא עצמו לא בטח בהם לגמרי, וגם אני לא ביקשתי ממנו לבטוח בהם בלא ביקורת. הבחנת הרוחות חשובה לי יותר מדרמה. אך עד 1918, ביציע המקהלה של המנזר בסן ג'ובאני רוטונדו, אחרי המיסה בבוקר העשרים בספטמבר, נתתי לו את מה שנתתי לפרנציסקוס איש אסיזי שבע מאות שנה קודם לכן בלה ורנה: את הפצעים. אלא שהפעם הנחתי להם להישאר חמישים שנה, לעיני מאה שבה היו קרני רנטגן וצילומים ורופאים ספקנים שלא היה להם כל עניין באישור נס, והנחתי לכל אחד מן המכשירים ההם להביט קרוב ככל שרצו.

הם הביטו קרוב. רופאים בדקו את הפצעים בידיו, ברגליו ובצדו שוב ושוב במשך חמישה עשורים — אנשים שנשלחו בידי הממונים הדתיים שלו עצמו, אנשים שנשלחו בידי ותיקן שהיה, במשך שנים, חשדן כלפי פדרה פיו יותר משהיה מגן עליו, ורופאים בלתי־תלויים שלא היה להם כל אינטרס בתוצאה, לכאן או לכאן. הם מצאו פצעים פתוחים שלא נדבקו למרות חשיפה מתמדת, שלא הגיבו לחומרי החיטוי ולטיפולים שהרפואה של אותה תקופה ידעה להשתמש בהם על פצעים רגילים, שדיממו — לפי הדיווח, כמעט כוס אחת ליום במשך שנים — בלא לרוקן אותו לכדי אנמיה שאיבוד דם כזה היה אמור לגרום. אינני מחויבת להסביר את עצמי להמטולוגיה. אני מניחה להמטולוגיה שלא להצליח להסביר אותי, וזה סוג עדות שונה, ולדעתי כן יותר.

נתתי לו גם דברים אחרים, קשים יותר לצילום: הבחנת הרוחות, כך שמתוודים שבאו אל דוכן הווידוי שלו מתכוונים להסתיר משהו מצאו אותו קורא לו בשם לפני שהספיקו; הביקום הכפול שדווח בידי עדים ביבשות נפרדות באותה שעה; הריח שאחדים תיארו סביבו ולא יכלו למקם, מתוק ובלתי מוסבר. הנחתי לרשויות הכנסייתיות לחקור אותו במשך שנים — להגביל את שירותו הפומבי, לאסור עליו לעתים לשמוע וידויים או לפרסם התכתבויות, להתייחס אליו, בקטעים מחייו, כבעיה שיש לנהל ולא כמתנה שיש לקבל. לא חסכתי ממנו את החשד ההוא. ציות תחת חשד היה חלק ממה שעיצבתי בו, אותה משמעת שביקשתי מיוסף מקופרטינו מאות שנים קודם לכן. מעשה אמיתי שלי אינו זקוק לנצח בכל ויכוח מיד. הוא זקוק רק שיעמוד, בלתי משתנה, כשהוויכוח מגיע סוף־סוף אל קיצו.

מה שפדרה פיו בנה ממה שנתתי לו לא היה מחזה אלא בית חולים — קאסה סוליבו דלה סופרנצה, בית להקלת הסבל, שנבנה בכפרי הגארגנו העניים, שם היה טיפול רפואי נדיר, כי הוא הבין, טוב יותר מרוב המיסטיקנים, שפצעים המוצגים לעולם אינם שווים דבר אם אינם מניעים את העולם להקל על פצעיהם של אחרים. הוא שמע וידויים עד תשע־עשרה שעות בימים מסוימים, במשך עשורים, יושב בתוך תא עץ, נושם חזרה את החומר האפל ביותר של אלפי חיים רגילים ומחזיר, בכל פעם, את אותו הדבר: מחילה, ואותי.

הוא מת בעשרים ושלושה בספטמבר 1968, וכשהכינו את גופתו, הפצעים שסימנו אותו חמישים שנה נסגרו, בלא צלקת, בשעותיו האחרונות — האות האחרון שבחרתי להשאיר, שכן כבר לא נזקקתי שהעולם ימשיך להביט.

התיעוד

פדרה פיו (נולד פרנצ'סקו פורג'ונה, 25 במאי 1887, פייטרלצ'ינה, איטליה) הצטרף למסדר הפרנציסקנים הקפוצ'ינים ב־1903 והוסמך לכומר ב־1910. ב־20 בספטמבר 1918, בעודו מתפלל לפני צלב במקהלת כנסיית המנזר בסן ג'ובאני רוטונדו, קיבל סטיגמטה נראית לעין — פצעים בידיו, ברגליו ובצדו — שנשא, לפי תיעוד נרחב, חמישים שנה עד מותו.

הפצעים נבדקו שוב ושוב בידי רופאים, ובהם ד"ר לואיג'י רומנלי וד"ר אמיקו ביניאמי (פתולוג שנשלח בין השאר כדי להפריך אותם), לצד אחרים במשך עשורים, כאשר הממצאים ציינו את התמדת הפצעים בלא זיהום ואת עמידותם בפני טיפול סטנדרטי. רשויות הכנסייה, ובהן המשרד הקדוש בתקופת האפיפיור בנדיקטוס החמישה־עשר ולאחר מכן פיוס האחד־עשר ופיוס השנים־עשר, חקרו אותו שוב ושוב; הוטלו הגבלות על שירותו הפומבי במספר נקודות זמן בין 1923 לשנות ה־30, לפני שהוסרו. ב־1956 ייסד את בית החולים קאסה סוליבו דלה סופרנצה בסן ג'ובאני רוטונדו, שנותר מרכז רפואי מרכזי באזור.

פדרה פיו מת ב־23 בספטמבר 1968 בסן ג'ובאני רוטונדו. הוא הוכרז כברוך ב־2 במאי 1999, וכקדוש ב־16 ביוני 2002, בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אשר כתב עמו כאשר היה כומר צעיר. גופתו, שהוצאה מהקבר ב־2008, מוצגת להערצה בכנסיית הקדוש פיו מפייטרלצ'ינה בסן ג'ובאני רוטונדו. הוא אחת הדמויות המבוקרות ביותר לעלייה לרגל בעולם הקתולי. יום חג: 23 בספטמבר.