מרטין דה פורס, שנראה בשני מקומות בעת ובעונה אחת

יצרתי את מרטין בלימה בדיוק מהאיחוד שהחברה הקולוניאלית בנתה את מערכת הקסטות שלה כולה כדי למנוע ממנו כבוד: אביר ספרדי, חואן דה פורס, ואנה ולסקס, אישה משוחררת ממוצא אפריקאי ואולי גם ילידי. אביו, שהתבייש בתחילה, לא הכיר בו; תעודת לידתו רשמה אותו במשך שנים כילד ללא אב ידוע. אני רוצה שהעובדה הזאת תישאר בתיעוד, בלי לרכך אותה, כי כל מה שמרטין הפך אליו, הפך אליו מתוך חברה שכבר החליטה, לפני שעשה דבר אחד, שהוא שווה פחות מהאנשים סביבו. אינני בונה את קדושיי אך ורק מתוך פריווילגיה. לעיתים אני בונה אותם, במכוון, בדיוק מתוך מה שמאה נתונה בזה.

הוא התלמד כספר־מנתח כילד, מה שבמאה ההיא פירושו ללמוד לקבע עצמות, להקיז דם לחולים, ולחלק תרופות, והנחתי למקצוע הזה להיות זרע לדבר גדול יותר. בגיל חמש־עשרה ביקש להצטרף לקהילה הדומיניקנית של סנטו דומינגו אל ריאל בלימה, וחוק קולוניאלי באותם הימים אסר על אנשים ממוצאו לקבל נזירות מלאה, כך שנכנס במקום זאת כדונאדו, משרת חילוני הצמוד למנזר, מטאטא רצפות ומטפל בבית החולים. הוא עשה זאת מרצון במשך שנים לפני שהנזירים, שכבר לא יכלו להתעלם ממה שראו, הסמיכו אותו לנזירות דומיניקנית מלאה בשנת 1603. לא נזקקתי לו שיחזיק בדרגה כדי לפעול דרכו. נזקקתי שיהיה מוכן, ומעולם לא חדל מכך.

מה שנתתי לו בבית החולים ההוא חרג מסיעוד רגיל. הנחתי לו לרפא חולים — קולוניסטים ספרדים, אפריקאים משועבדים ומשוחררים, ילידי פרו, מי שבא דרך שערי המנזר — בישירות שעדים באותה תקופה התקשו להסביר על ידי רפואה בלבד, והנחתי לו לעשות זאת מבלי לסווג את חוליו לפי הצבע שלימה מיינה בו את כולם. הוא בנה מחסה לילדים יתומים ונטושים, גייס כספים לנדוניות כדרך שניקולאוס ממירה עשה בזמנו, והקים מה שהיה למעשה אחד מבתי החולים הראשונים לילדים ולפעוטות נטושים ביבשות אמריקה. הוא גם לא הניח לחתולי המנזר ולכלביו לרעוב, האכיל שרצים בחדר ריק במקום להניח להורגם, וסיפורים על עכבר, כלב וחתול האוכלים בשלום מאותה קערה תחת ידו אינם קישוט שהומצא מאוחר יותר — הם באים מעדות שנאספה סמוך לחייו שלו, כי הוא התייחס לבריאה עצמה, לא רק לחלקה האנושי, כראויה לחסדו.

והנחתי לו להיראות במקום שגופו לא היה בו. מיסיונרים ששבו מאפריקה, מיפן, מסין, ממקסיקו, העידו בשבועה בשנים שלאחר מותו שנתקלו בו — מנחם אסירים, מטפל בקורבנות המגפה, נוכח ומדבר אליהם — באותם ימים עצמם שבהם עדים בלימה יכלו להעיד על נוכחותו הפיזית במנזר. אינני חייבת לגאוגרפיה הסבר כשאני בוחרת לתת לנפש נכנעת כזאת לזוז מעבר לגבולות הרגילים של הגוף. התרתי זאת לאלפונסוס רודריגס ומאוחר יותר לפדרה פיו בעידניהם שלהם; התרתי זאת למרטין תחילה, בין המקרים המתועדים היטב הראשונים שיבשות אמריקה הפיקו.

הוא נפטר ב־3 בנובמבר 1639, באותו המנזר שבו הותר לו להיכנס לראשונה רק כמשרת, וההמונים שבאו למיטת מותו ולהלווייתו — אצילים ועבדים יחד, בוכים באותו החדר — היו, בדרכם, הנס האמיתי ביותר בחייו: עיר שנבנתה כולה על היררכיה שכחה, להלוויה אחת, כיצד לסווג את עצמה.

התיעוד

מרטין דה פורס נולד ב־9 בדצמבר 1579 בלימה, פרו, לחואן דה פורס, אציל ספרדי, ולאנה ולסקס, אישה משוחררת ממוצא אפריקאי. מנוע על ידי הגבלות התקופה הקולוניאלית מנזירות מלאה בשל מוצאו המעורב, נכנס למנזר הדומיניקני סנטו דומינגו אל ריאל בלימה כדונאדו (משרת חילוני) בסביבות 1594, והתקבל לנזירות מלאה כאח דומיניקני בשנת 1603.

הוא שירת עשרות שנים בבית החולים של המנזר ובמעשי צדקה ברחבי לימה, ייסד בית יתומים ומוסד לילדים נטושים, ודווח בהרחבה על ידי בני זמנו על ריפויים ועל ביקוע־מקום — הופעות שדיווחו עליהן מיסיונרים באזורים רחוקים, לרבות אפריקה ואסיה, שחפפו עם נוכחותו המתועדת בלימה, עדות שנאספה במהלך תהליך ההכרזה למבורך. הוא נפטר ב־3 בנובמבר 1639 בלימה.

הוא הוכרז מבורך ב־29 באוקטובר 1837 על ידי האפיפיור גרגוריוס השישה־עשר, והוכרז כקדוש ב־6 במאי 1962 על ידי האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, בהיותו אחד הקדושים הראשונים ממוצא אפריקאי שהוכרזו כקדושים ביבשות אמריקה. תהליך ההכרזה לקדושה בחן עדויות רבות של ריפויים ותופעות מדווחות אחרות שנאספו מעדים בלימה וממיסיונרים בחו״ל בעשורים שלאחר מותו. הוא קדוש מגן של הרמוניה בין־גזעית, ספרים, עובדי בריאות הציבור ופרו, ונערץ ברחבי אמריקה הלטינית כאלוף העניים. יום החג: 3 בנובמבר.