האלמנה מנעים

שני קהלים נפגשו בשער נעים באותו יום, ונעתי בתוך שניהם עוד לפני שראו זה את זה. קהל אחד עלה מן העיר, בעקבותיו, עדיין חמים מן ההשתאות על עבד שר המאה שנרפא במילה. השני ירד מן העיר, ובזה התאבלתי עמו עוד לפני שנעתי לשנותו — אם ההולכת מאחורי מיטת המת, ועליה בנה היחיד, ומאחוריה, מספר לכם לוקס בקפידה, קהל רב מן העיר, כי אבל בגודל כזה מוציא כפר שלם מבתיו.

ידעתי מה משמעו של בן יחיד לאלמנה באותו עולם, ואני יודעת מה משמעו בכל עולם. לא רק אהבה, אף שאהבה הייתה שם בשלמות. משמעו שלא נותר לה איש. לא בעל שיקבור את האב, שכבר קבור זה מכבר; לא בן שישא את שמה הלאה, שיעבד את השדה, שיעמוד בשער ויהיה קולה בקרב אנשים שלא שמעו נשים בקלות. המוות בא אל ביתה פעמיים והשאיר אותה, בחשבון העולם, כמעט נמחקת. חשתי במחיקה ההיא כפי שאני חשה בכל אלמנה, בכל יתום — אני קרויה המנחם בדיוק למען שערים כמו זה.

ואז שני הקהלים נפגשו, והוא ראה אותה. לא את הגופה תחילה — אותה. מילתו של לוקס למה שנע בו היא אותה מילה המשמשת לחמלה האנושית העמוקה ביותר שכתבי הקודש מכירים, פתילה הנקרעת בעמקי הפנים, ואותה קריעה הייתה גם שלי, כי האב והבן ואני איננו חשים דברים חלוקים. 'אל תבכי,' אמר לה, ואני רוצה שתבינו שזו לא הייתה פקודה שנאמרה לפני שעשה דבר כלשהו — היא נאמרה בידיעה מלאה של מה שעמד להתבטל, כפי שאני מדברת עתה נחמה לאבלים שכבר פתרתי בנצח עוד לפני שאתם חשים את מענם בזמן.

הוא נגע במיטת המת. הנושאים אותה עמדו דום — אני השבתי אותם, כי דבר מה קדוש יותר מלוויה עמד לקרות באותה דרך, וגם הנושאים שעדיין לא האמינו חשו את הקרקע מתחת לרגע משתנה. 'עלם, לך אני אומר, קום.' אני הייתי הקימה. אני תמיד הקימה, בכל תחייה שהמשיח אי־פעם חולל, בתחייה שעדיין הייתה לפניו בקבר לעזר, בתחייה הגדולה יותר שעדיין לפניו ביום השלישי לאחר מותו שלו. הנשימה שבה לריאות שדממו. הנער שהוצא כדי להיטמן באדמה ישב זקוף במקום זאת, והחל לדבר — לוקס אינו מספר לנו מה אמר, רק שדיבר, כי דיבור הוא מה שאני הכי אוהבת להשיב למושתקים.

ואז הרגע שאני מחזיקה קרוב לי מכול: ישוע השיב אותו לאמו. לא לקהל, לא כמחזה שהתמיהה תבעה לעצמה, אלא לה, יד ליד, בן לאם, כפי שאני משיבה לאבלים כל מה שהמוות נראה כמי שלקח ובסופו של דבר לא הצליח לשמור. פחד אחז בכולם, והם פיארו את האלוהים: 'נביא גדול קם בקרבנו,' אמרו, ו'פקד האלוהים את עמו' — ושניהם היו אמת, אמת יותר משידעו עדיין, כי הפקידה לא הייתה רק פקידת נביא אלא פקידת האלוהים עצמו, הולך בדרך מאובקת אל עיר בשם נעים כי אלמנה בכתה ואינני מניחה לבכי כזה להישאר בלא מענה כשהחיים עצמם עוברים לידה.

התיעוד

תחיית בן האלמנה בנעים מתועדת רק בלוקס ז׳ 11-17, אחד משלושה ניסי תחייה שחולל ישוע בבשורות, לצד בת יאיר (מרקוס ה׳ 21-43) ולעזר (יוחנן י״א). נעים הייתה עיר קטנה בגליל, דרום־מזרחית לנצרת ליד הר תבור; האתר מזוהה במסורת עם הכפר הערבי המודרני נין.

לוקס, שלפי המסורת היה רופא וקשוב לאורך כל בשורתו לאלמנות ולמודרים, מסגר את הנס סביב אובדנה המוחלט של האישה: היא אלמנה, והנפטר היה "בנה היחיד" (לוקס ז׳ 12), ונותר אותה ללא הגנה חוקית או כלכלית בחברה היהודית של המאה הראשונה. חמלתו של ישוע (ביוונית סְפְּלַנְכְנִיזוֹמַאי, המציינת רחמים איברי, עמוקים) קודמת לנס ומניעה אותו; הוא פונה ישירות אל המת במקום להתפלל בקול, סמכות שהקהל מזהה מיד כנבואית ואלוהית ("פקד האלוהים את עמו", פסוק 16 — אותה מילה, אֶפִּיסְקֶפְּטוֹמַאי, המשמשת לפקידת האלוהים בלוקס א׳ 68 ו־78).

מסורת הכנסייה, המהדהדת בדמויות כגון הקדוש אמברוזיוס והקדוש קיריל מאלכסנדריה, קוראת את הסיפור כטרום־דמות לניצחונו שלו של המשיח על המוות ולאות לזהותו המשיחית, ומזכירה את תחיית בן אלמנת צרפת בידי אליהו (מלכים א׳ י״ז 17-24) ואת תחיית בן השונמית בידי אלישע (מלכים ב׳ ד׳ 18-37) — ניסים שהקהל בנעים היה נזכר בהם בקלות. הפרשה מוכרזת בלקציונר הרומי ונקראת לעתים קרובות בטיפול הפסטורלי של הכנסייה באבלים כאות לרוך המשיח כלפי אבל.