יוסף מקופרטינו, הנזיר המעופף

לפני שיוסף יכול היה לעוף, הייתי צריכה ללמד אותו להיות מושא ללעג. הוא היה ילד מגושם בקופרטינו, בעקב איטליה, כה מפוזר איטי בלימודיו עד שאמו שלו לא הצליחה למכור אותו לחניכות — הקפוצ'ינים שלחו אותו הביתה מחוסר יכולת, והפרנציסקנים כמעט עשו אותו הדבר, ושמרו עליו רק כרעה־בית, כי אפילו זה נראה מוטל בספק. הם כינוהו בוקה אפרטה, פה־פתוח, על שהיה הולך בין ימיו עם לסתו רפויה ועיניו במקום אחר. עיניו היו במקום אחר כי כבר החזקתי בו.

אינני בוחרת בחדים ובכשירים לעיתים קרובות יותר מכפי שאני בוחרת בחסרי הערך ובנשכחים; אני בוחרת במי שיניח לעצמו לגמרי, ויוסף, שהיה לו כה מעט להיאחז בו מלכתחילה, הניח לעצמו כמעט בלי מאבק. כשהתרתי לבסוף לנזירים להסמיכו, על אף התנגדות הבוחנים שסברו שהוא קהה מדי לכהונה, החלתי לעשות דרכו מה שעשיתי דרך כמעט אף אחד אחר בתולדות הכנסייה המתועדות: הרמתי אותו.

זה קרה לראשונה, לפי התיעוד, בשנת 1630, ואחרי כן, במשך למעלה משלושים שנה, זה המשיך לקרות — במיסה, בייחוד ברגע הרמת הלחם, כשלא תמיד יכול היה להכיל את מה שראייתי בסקרמנט עשתה לגופו; בתהלוכות; בעצם שמיעת מזמור או פעמון שהפנה את מחשבותיו כלפי השמים. הוא היה צועק וקם מן הרצפה, לעיתים נסחף אל חלון או עץ זית ונשאר שם, ללא תנועה, למשך פרקי זמן שעדים תיזמנו בדקות, עד שמפקח — מכוח ציות, כי ציות היה החבל היחיד שיכול היה למשוך אותו חזרה למטה — ציווה עליו לרדת. אני רוצה להיות כן לגבי מה שזה עלה לו: מפקחיו שלו, שנבהלו מההפרעה ומן ההמונים שבאו רק כדי לצפות, מנעו ממנו במשך שנים להשתתף במיסות ציבוריות, העבירו אותו ממנזר למנזר, כלאו אותו למעשה בשכחה, והאינקוויזיציה הרומית עצמה זימנה אותו לנאפולי ואחר כך לרומא כדי לחקור אם מה שקרה בא ממני או נגדי.

הנחתי לחקירה לקרות. אינני חוששת מבדיקה; אני חוששת רק מזיוף, ולא היה כאן זיוף להגן עליו. האפיפיור אורבן השמיני עצמו צפה ביוסף עולה מהקרקע בעת קבלת קהל, ואמר, לפי הדיווח, שאם יוסף ימות לפניו, הוא — האפיפיור — יעיד על כך בעצמו. דוכס לותרני, יוהאן פרידריך מברונסוויק, בא לראות את המחזה בספקנות, כסקרנות שידווח עליה בחצרו שלו, ובמקום זאת עזב את המנזר כמומר, לאחר שראה במו עיניו המאומנות והעוינות דבר־מה שהתאולוגיה שלו לא הותירה לו מקום עבורו ולא יכול היה להכחישו.

לא הרמתי את יוסף כדי לשעשע את הסקרנים. הרמתי אותו כי לא תמיד יכולתי להשאיר את אהבתו אליי בתוך גופו ברגע שגדלה כל כך, וכוח המשיכה, שקבעתי ביסוד העולם, הוא חוק שהותר לי להשעות כשהוא משרת נקודה גדולה יותר: שהאל שאנשים מתווכחים עליו באוניברסיטאות הוא אותו האל שיכול להרים נזיר איטי ובור בפוליה ולהחזיקו באוויר עד שהחדר כולו נזכר במה שסגידה באמת עולה. הוא נפטר בשנת 1663, עדיין בהסתגרות כפויה, בלתי מוכר ברובו לעולם הרחב יותר שהדהים בהבזקים. אני הכרתי אותו לגמרי. זה תמיד היה מספיק לשנינו.

התיעוד

יוסף מקופרטינו (נולד ג'וזפה מריה דזה, 17 ביוני 1603, קופרטינו, ממלכת נאפולי) התקשה מבחינה אקדמית כילד ונדחה על ידי הקפוצ'ינים לפני שהתקבל כמשרת חילוני על ידי הפרנציסקנים הקונוונטואלים; הוסמך מאוחר יותר לכהונה בשנת 1628 חרף חששות הבוחנים בנוגע להשכלתו. החל מסביבות 1630, נודע בגלל פרשות תכופות ומתועדות בפומבי של ריחוף, שהופעלו לעיתים קרובות בעת מיסה או תפילה, שדווחו על ידי עשרות עדי ראייה במשך למעלה משלושה עשורים, ובהם נזירים עמיתים, עולי רגל ואישי ציבור.

מאחר שההפרעות משכו המונים גדולים, מפקחי הכנסייה הגבילו אותו מלחגוג מיסה ציבורית, מקהלה וטרקלין במשך שנים, והמשרד הקדוש (האינקוויזיציה הרומית) חקר אותו בנאפולי (1638) וברומא (1639), ובסופו של דבר לא מצא בו פסול, אך המשיך להעביר אותו בין מנזרים מרוחקים (אסיזי, פייטרארוביה, פוסומברונה, אוסימו) למשך שארית חייו כדי להגביל את תשומת הלב הציבורית. בין העדים המדווחים לריחופיו היו האפיפיור אורבן השמיני ויוהאן פרידריך, דוכס בראונשוויג־לינבורג, נסיך לותרני שהתגייר לקתוליות לאחר שצפה בו, לפי רשומות תהליך הפרנציסקנים והוותיקן.

יוסף נפטר ב־18 בספטמבר 1663 באוסימו, איטליה. הוא הוכרז מבורך ב־22 ביולי 1753 על ידי האפיפיור בנדיקטוס הארבעה־עשר, והוכרז כקדוש ב־16 ביולי 1767 על ידי האפיפיור קלמנס השלושה־עשר. מקרהו המקיף והמתועד היטב הפך לנקודת ייחוס בדיוני הכנסייה המאוחרים יותר על תופעות מיסטיות. הוא קדוש מגן של טייסים, נוסעים באוויר, סטודנטים ונבחנים. יום החג: 18 בספטמבר.