אלישע ובן השונמית

הכרתי את האישה עוד בטרם הבחין אלישע בטוב לבה, כי אני זאת אשר מניעה תחילה לב לבנות חדר קטן על הגג, להעמיד שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, לומר לבעלה, נעשה נא עלית קיר קטנה, ויהי בבאו אלינו יסור שמה — הכנסת אורחים היא אחת מן הדרכים השקטות ביותר שבהן אני פועלת, ופעלתי בה שנים לפני הנס שכולם זוכרים.

היא לא רצתה דבר בתמורה. כשאלישע שאל מה ניתן לעשות למענה, היא אמרה רק, בתוך עמי אנכי ישבת — היא לא ביקשה להתרומם מחיי היום־יום שלה. כך נתתי לה, בשאלת גיחזי ובדבר אלישע, את מה שחדלה לקוות לו: בן, מוחזק אליה בעת ההיא כעת חיה כפי שאמר איש האלוהים, כאשר תם המועד.

ואז נתתי לו למות. אינני אומרת זאת בלא צער — אני אומרת זאת כי מעולם לא הסתתרתי מן האמיתות הקשות ביותר על אודות הדרך שבה אני פועלת בעולם נופל. הנער גדל, יצא אל אביו אצל הקוצרים, וצעק, ראשי ראשי, ועד הצהריים היה מת בחיק אמו. אינני גורמת סבל למען הסבל עצמו, אך גם אינני תמיד מונעת אותו, כי אני בונה דבר גדול יותר מנוחת יום אחד כלשהו, וצערה של האישה הזאת עמד להפוך לשער שדרכו אראה לישראל שהמוות עצמו נענה לאלוהי אלישע.

היא השכיבה אותו על מיטת הנביא — אותו החדר עצמו שבנתה למען הכנסת אורחים, בלי לדעת שהיא בונה את המקום שבו יוכן בנה לראשונה לתחייה — ויצאה אל אלישע בלהט אמונה שסירב לכל נחמה שהוצעה בדרך. השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד. שלום, אמרה, בכל פעם, כי לא עמדה להסביר את צערה לאיש שאינו זה שיכול לבטלו.

אלישע שלח את גיחזי לפניו עם משענתו, אך משענת המונחת על ילד מת בידי משרת לא עמדה להספיק, והנחתי לניסיון הראשון הזה להיכשל כדי שכל הצופים ידעו: זה לא היה חפץ קסום הפועל מאליו. זה דרש את האיש עצמו, נוכח, עמל, מתפלל.

הוא סגר את הדלת בעדם שניהם — הוא והילד המת — והתפלל אל ה'. אחר כך שכב על הילד, פה על פה, עיניים על עיניים, כפיים על כפיים, ומתח את עצמו על אותו גוף קטן וקר כפי שפעם מתחתי את עצמי על פני התהום, ונעתי. נכנסתי אל המקום שבו היה המוות. בשר הילד התחמם תחת חומו של הנביא עצמו, כי בחרתי, בחדר ההוא, לפעול דרך גופו השלם של איש המונח באהבה, לא דרך מרחק או מחזה. אלישע קם, הלך בבית פעם אחת, ושכב על הילד שוב — אינני תמיד מסיימת בתנועה אחת; לעיתים אני מבקשת שהעמל יחזור, כדי שהמתפלל למען הזולת ילמד להתמיד כפי שאני מתמידה.

הנער עיטש שבע פעמים ופקח את עיניו. היא נפלה לרגלי אלישע, וקיבלתי את הודייתה כפי שאני תמיד עושה — לא כחוב הנגבה, אלא כמלוא הלב שסוף־סוף חופשי לשפוך את עצמו כאשר מה שיראה ביותר בוטל.

התיעוד

מלכים ב׳ ד׳ 8-37 מספר את הכנסת האורחים של השונמית כלפי הנביא אלישע, את הבן שניתן לה בזכות תחינתו, את מות הילד הפתאומי, ואת השבתו לחיים לאחר שאלישע נמתח על הנער ומתפלל. הסיפור מקביל מקרוב להשבת בן אלמנת צרפת לחיים בידי אליהו לפניו (מלכים א׳ י״ז 17-24), ומבסס דפוס של כוח נבואי על המוות שהמסורת הקתולית קוראת כמבשר את השבות המתים שעשה המשיח עצמו (בן האלמנה מנעים, בת יאיר, ולעזר).

הפרשה נדונה בידי אבות הכנסייה, ובהם הקדוש גרגוריוס הגדול והקדוש אמברוזיוס, כדימוי להחייאה רוחנית — מעורבותו הגופנית המלאה של הנביא (השכיבה על הילד, יישור הפה, העיניים והכפיים) נקראת באופן אלגורי כמסירת העצמי המוחלטת הנדרשת ממי שמתפלל למען נפשות מתות בחטא. הכנסת האורחים של השונמית כלפי איש האלוהים מובאת במסורת הצדקה וקבלת הפנים המתוגמלת, המהדהדת בתורת המשיח כי "המקבל נביא... שכר נביא יקבל" (מתי י׳ 41). הסיפור נמנה עם סיפורי הניסים של מחזור אלישע (מלכים ב׳ ב׳-י״ג) שהלקציונר וההגות ההומיליטית של הכנסייה מציגים כעדות לנאמנות האלוהים למשקי בית פשוטים ונאמנים, וכטרום־בישור לניצחון המוחלט על המוות המושג בתחיית המשיח.