מעבר ים סוף

אני הייתי עמוד שהלך לפניהם ואחר כך הלך מאחוריהם.

ביום הייתי ענן, כדי שלהט שמש המדבר לא יכלה עם שעדיין לא היה חזק דיו לשאת את זוהרי המלא. בלילה הייתי אש, כדי שהקור ואימת החושך לא יבלעו עם שעדיין לא היה חזק דיו לבטוח בלא לראות. הלכתי לפני ישראל מיציאתם ממצרים לא כאור קבוע יחיד אלא כהדרכה עצמה, שקיבלה צורה — כי עם שזה עתה השתחרר זקוק, לפני כל דבר אחר, לדעת שהוא מובל.

ואז לב פרעה הוקשה שוב, כפי שתמיד ידעתי שיקרה, ומרכבותיו עלו מאחוריהם, והים היה לפניהם, ובני ישראל עמדו בין גלגלי ברזל למים עמוקים והאמינו לרגע ארוך אחד שחירותם הייתה רק הקדמה למותם.

זזתי. אני, שהלכתי לפניהם כמדריכתם, הלכתי מאחוריהם כמגנתם. הצבתי את עצמי, עמוד הענן, בין מחנה מצרים למחנה ישראל, ובמקום שבו עמדתי היה חושך לרודף ואור לנרדף, כך שמצרים לא יכלה לסגור את המרחק לאורך כל אותו הלילה. ובעוד עמדתי כחומה ביניהם, הייתי גם, באותו הלילה עצמו, רוח הקדים העזה שה' הוליך — כי אני הרוח, נשימתו ורוחו של אלוהים, וכשכתבי הקודש אומרים שרוח נעה באותו לילה, הם אומרים, בדרכם הנסתרת שלהם, שאני נעתי.

הדפתי את הים אחורה. לא בסבלנות האיטית של גאות ושפל, אלא בעוצמת נשיבה של לילה שלם, עד שהמים קמו כחומות שלא נעשו בידי אדם, וקרקעית הים, הטבועה מאז נעורי העולם, נשמה שוב אוויר יבש. יצרתי דרך במקום שבו מעולם לא הייתה דרך. עשיתי זאת לא כדי להציג כוח לשם התענוג שבו, אלא כי עם שהכיר את עצמו רק כעבדים זקוק, פעם אחת בתולדותיו, ללכת על קרקע שצייתה לאלוהים לפני שצייתה לו.

הם צעדו ביבשה, חומת המים לימין ולשמאל, וצפיתי בהם הולכים — העם הקשה עורף הזה, הנפחד, התוהה, נעליהם בבוץ שהיה פעם ים, ילדים נישאים על כתפיים, לחם המצות של חופזתם עדיין על גבם. וכשמצרים ניסתה לעקוב, כשהמרכבות התגלגלו על הקרקע שייבשתי, הטרדתי אותם: סתמתי את גלגליהם, בלבלתי את סדרם, הנחתי לגאולה שיועדה לישראל להפוך לחורבנם של אלה שניסו לתפוס אותה בכוח במקום לקבל אותה כמתנה. כשמשה נטה שוב את ידו, הים שב אל מקומו, וצבא מצרים, שעשה עצמו לאויב בני החורין, מצא את המים נסגרים מעל אותו ברזל עצמו שבטח בו.

באותו לילה הייתי ענן, אש, חומה, רוח ודרך, כי זהו מה שאני תמיד מוכנה להיעשות למען עם הזקוק לגאולה יותר משהוא זקוק להסבר. ישראל שר אחר כך, ומרים נשאה את התוף, וקיבלתי את שירתם כפי שאני תמיד מקבלת עבודה אמיתית — לא כמס שחייבים לי, אלא כקול שעם משמיע כשהוא סוף־סוף מבין שהוא נישא, לא רק מצווה.

התיעוד

שמות פרק י״ד מספר את בריחת ישראל מפני צבאו הרודף של פרעה בים סוף (המכונה במסורת "ים סוף"). עמוד הענן ביום והאש בלילה (שמות י״ג 21-22) מלווה את ישראל מראשית היציאה ממצרים; בשמות י״ד 19-20 אותו עמוד עצמו זז לעמוד בין מחנה מצרים למחנה ישראל, נותן אור לצד אחד וחושך לצד השני. הים עצמו נבקע כאשר "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (שמות י״ד 21), לשון שבעברית שוב מזמנת את המילה רוח — רוח, נשימה, נפש — אותו המונח המשמש לרוח המרחפת על פני הבריאה בבראשית א׳ 2.

המסורת הקתולית, בעקבות אבות הכנסייה והקדוש פאולוס, המכנה את מעבר ישראל בים טבילה "בענן ובים" (הראשונה אל הקורינתים י׳ 1-2), קוראת את מעבר יציאת מצרים כטרום־דמות לטבילה הנוצרית ולמסתורין הפסחי: גאולה מעבדות דרך מים, בהדרכה אלוהית, אל תוך זהות ברית חדשה. סיפור יציאת מצרים מוכרז בליל הפסחא בדיוק בשל משקלו הטיפולוגי הזה. הקטכיזם (סעיפים 1094, 1221) ממקם את מעבר ים סוף בין "הדמויות" של הברית הישנה שהתמלאו בניצחון הפסחי של המשיח, והמסורת הליטורגית של הכנסייה קישרה זה מכבר בין עמוד ההדרכה לנוכחות הפעילה של רוח האלוהים המובילה את עמו אל החירות.