דניאל בגוב האריות

לא מצאו בו שום פגם בתפקידיו הציבוריים של דניאל, ולכן יצאו לצוד בדבקותו הפרטית במקום זאת, כי שם תמיד מחפשים אנשים מקנאים כשאינם יכולים לפגוע במעשיו של איש צדיק — הם מחפשים את המקום שבו הוא כורע.

דניאל היה כבר איש זקן, יהודי שהתעלה להיות ראשון בין נשיאי האימפריה הפרסית, והפקידים האחרים, מכורסמים מקנאה, שכנעו את המלך דריווש לחתום על צו שלפיו במשך שלושים יום לא יוכל איש להתפלל לשום אל או אדם מלבד המלך עצמו, בעונש השלכה לגוב האריות. הם ידעו שדניאל לא יפסיק להתפלל. הם צפו בו שנים — שלוש פעמים ביום, חלונותיו פתוחים לעבר ירושלים, כורע כפי שתמיד כרע, בין אם האימפריה הרשתה זאת ובין אם לאו.

הוא לא סגר את החלונות כשנחתם הצו. הוא לא התפלל בשקט רב יותר, ולא עבר לחדר פנימי שאיש לא יראה בו. הוא עלה לעלייתו כפי שתמיד עשה, כרע, והודה לפני אלוהיו, כפי שעשה מאז ומקדם — אני רוצה שתשימו לב לביטוי הזה, כפי שעשה מאז ומקדם, כי כל מבחנם של חיים הוא אם הם משתנים כשהעולם מתחיל לצפות בהם כדי להעניש. שלו לא השתנה. אני הייתי הסיבה לכך שלא השתנה; ריככתי את ההרגל הזה בו במשך עשרות שנים, כפי שמים מחליקים אבן, עד שהציות לי היה פשוט מה שגופו עשה בשעות הרגילות, צו או לא צו.

הם תפסו אותו בכך, כמובן — הם חיכו בדיוק לזה. דריווש, שאהב את דניאל ורומה לחתום על הצו שלו עצמו, יגע כל היום כדי להצילו ולא הצליח, כי חוק מדי ופרס לא יכול היה להשתנות אפילו בידי המלך שחוקק אותו. הוא מסר את דניאל לאריות כשצערו שלו הולך אחריו עד פי הגוב: אלהך די אנתה פלח־ליה בתדירא הוא ישיזבנך.

הייתי כבר שם לפני שדניאל נחת ביניהם. אינני מגיעה אחרי הסכנה; אני הולכת לפניה. שלחתי את מלאכי — כי אני נעה בבריאה לא רק כנוכחות ישירה אלא גם דרך השליחים שאני ממנה, ובאותו לילה מיניתי אחד לעמוד בבור ההוא ולסגור את פי החיות שכל טבען הוא לטרוף. הרעב לא הניע אותם. היצר לא הניע אותם. הם שכבו סביב דניאל כפי שכלב שוכב לרגלי אדון שהוא אוהב, כי גרמתי, לילה אחד, לאריות לציית לחוק גבוה מרעבונם שלהם — אותו החוק שבו, בראשית, ריחפתי על פני התהום ומנעתי ממנו לבלוע את מה שאלוהים ברא.

דריווש בא עם שחר, רץ אל הגוב, קורא בקול כבד מתקווה שכמעט לא העז לבטוח בה, ודניאל ענה לו מבפנים: אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי. דריווש העלה אותו, ולא נמצא בו כל חבלה, כי האמין באלוהיו.

לא הצלתי את דניאל כי היה פיקח, או כי מצא טיעון מתוחכם נגד הצו. הצלתי אותו כי במשך עשרות שנים, בלי שאיש צפה בו, בעלייה שחלונותיה פתוחים לעבר עיר חרבה שאולי לעולם לא יראה שוב, הוא שמר אמונים לי כשאיש לא בדק. זוהי האמונה שבשבילה אני נכנסת לגובי אריות.

התיעוד

דניאל פרק ו׳ מספר את קנוניית הפקידים הפרסים נגד דניאל, גולה יהודי המשמש כאחד ממנהלי הממלכה הבכירים של דריווש. משלא הצליחו למצוא בו כל פגם, הם מהנדסים צו לשלושים יום האוסר תפילה לכל אחד מלבד המלך, בידיעה שדניאל ימשיך במנהגו הקבוע להתפלל שלוש פעמים ביום לעבר ירושלים (דניאל ו׳ 11). מורשע לפי חוק שאינו יכול לבטל, דריווש משליך את דניאל, בלב כבד, לגוב האריות; דניאל נמצא ללא פגע למחרת בבוקר, ומייחס את הצלתו למלאך ששלח אלוהים אשר "סגר פם אריותא" (דניאל ו׳ 23).

הסיפור נקרא במסורת הקתולית לצד סיפור כבשן האש הבוער (דניאל ג׳) כעדות כפולה לנאמנות איתנה תחת רדיפה פגאנית, וכטרום־דמות בברית הישנה לתחייה: הצלה מבור חתום, אשר אבות הכנסייה קישרו אותה ליציאתו של המשיח עצמו מן הקבר. תפילתו הקבועה והגלויה של דניאל — שנשמרה "כפי שעשה מאז ומקדם" אף לאחר שהפכה לעברה שדינה מוות — הפכה אותו למופת מסורתי לקביעות בדבקות האישית, המובא בקטכיזה על התמדה בתפילה (ראו הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 2578-2580, על דמויות התפילה בברית הישנה). הפרשה גם מאשרת את שירות המלאכים ככלים להגנה אלוהית, נושא מרכזי במלאכולוגיה הקתולית (הקטכיזם 334-336). וידויו החותם של דניאל, "קדמוהי זכו השתכחת לי", מדגיש את שלמות המצפון כיסוד להצלתו.