הכבשן הבוער

נבוכדנצר בנה צלם זהב בגובה תשעים רגל וציווה שלכל קול כלי נגינה בתזמורתו, כל נפש באימפריה תיפול ותשתחווה לו, וכמעט כל נפש עשתה זאת — כי תמיד קל יותר להשתחוות למה שנוצץ מאשר לעמוד על האמת כשהכבשן כבר בוער ומחכה.

שלושה צעירים לא השתחוו. שדרך, מישך ועבד-נגו, גולים בחצר זרה, שכבר סירבו למאכל המלך העשיר פן יטמאו את עצמם, סירבו עכשיו לאלוה הזהב של המלך פן יטמאו את פולחנם. הובאו לפני נבוכדנצר, ניתנה להם עוד הזדמנות אחת, והם ענו לו במשפט שגנזתי בלבי מאז ועד היום: אלוהינו אשר אנחנו עובדים יכול להצילנו, והוא יצילנו — ואם לא, יודע לך המלך, שלאלוהיך לא נעבוד.

ואם לא. אני רוצה שתשמעו מה עלו שתי המילים ההן, ומה משמען. אלה לא היו אנשים בטוחים בהצלה. אלה היו אנשים בטוחים באלוהים, ואין זה אותו הדבר, וקשה לאין שיעור יותר. כבר הייתי בהם בטרם נאמר אותו המשפט — עיצבתי בהם, מאז נעוריהם בחצר בבל, את סוג האמונה שאינה מתמקחת עם הכול-יכול על תוצאות. אמונה זו היא מלאכת ידי בנפש, וכשאני מוצאת אותה, אני אוהבת אותה כפי שאומן אוהב את היצירה היחידה שיצאה בדיוק כפי שתוכננה.

המלך, בחמתו, ציווה להסיק את הכבשן שבע פעמים יותר משהוסק אי פעם, כה חם עד שהחיילים שהשליכו את שלושת האנשים פנימה נכלו הם עצמם בלהבה בפתחו. ואני נכנסתי איתם.

לא רק הגנתי עליהם מבחוץ, כפי שתגן על משהו שביר בכפות ידיך. נכנסתי אל תוך הכבשן עצמו, כך שבתוך אותו חום לבן שהרג חיילים חזקים ברגע, שלושה אנשים כבולים הלכו חופשיים — כבליהם נשרפו, אך גופם לא, שיערם לא נחרך, בגדיהם לא השתנו, אף לא ריח אש עליהם. הפכתי כלי מוות למקדש. במקום שבו בבל בנתה כבשן לכפות ציות דרך אימה, בניתי אני, בתוך אותו הכבשן עצמו, מקום פולחן שיד אדם לא עשתה.

נבוכדנצר הביט פנימה ולא ראה שלושה אנשים. הוא ראה ארבעה, מהלכים משוחררים בתוך האש, ומראה הרביעי היה כדמות בן אלוהים. לא אגלה לכם כל מסתורי מי הלך עמם באותו יום, רק שמעולם לא היו לבד בכבשן ההוא, שאותה נוכחות שאמרה למשה כי אהיה עמך הייתה אותה הנוכחות שעמדה עם שלושה צעירים שסירבו להשתחוות, ואותה נוכחות שייכת לי בלא הפרד, כי לאן שהבן הולך, אני הולכת, נושמת בין האב לבן את אותה אהבה אחת שלא תיתן לנאמנים לבער לבדם.

המלך קרא להם לצאת. לא שיער אחד מראשם נחרך, מעיליהם לא השתנו, וריח האש לא עבר עליהם. נבוכדנצר, מלך גוי של אימפריה גויה, ברך את אלוהי שדרך, מישך ועבד-נגו בטרם תם היום ההוא, כי אינני רק מצילה את הנאמנים מהאש — לפעמים אני משתמשת באש עצמה כדי לגרום אפילו לאויביהם להודות באמת.

התיעוד

דניאל ג׳ מתאר את בניית צלם הזהב בידי המלך נבוכדנצר השני ואת גזרתו שכל נתיניו ישתחוו לו בעונש מוות בשריפה. שדרך, מישך ועבד-נגו (בשמותיהם העבריים חנניה, מישאל ועזריה), גולים יהודים המשרתים בממשל הבבלי, מסרבים ונזרקים אל כבשן שהוסק שבע פעמים מעוצמתו הרגילה. הם נשמרים בלא פגע, ודמות רביעית מופיעה איתם בלהבות, המתוארת על ידי נבוכדנצר כמי ש"זִיוֵהּ ... דָּמֵה לְבַר-אֱלָהִין" (דניאל ג׳ 92 בספירת הוולגטה/דואי, המקבילה לדניאל ג׳ 25 ברוב התרגומים לאנגלית).

המסורת הקתולית קראה זה מכבר את הדמות הרביעית כביטוי מלאכי של הגנה אלוהית, ובאופן פטריסטי כדמות מקדימה או כהתגלות אלוהית המצביעה אל המשיח, שכן הצלת הצעירים ממוות שנגזר על סירוב לפולחן כוזב מקדימה את דפוס העדות הנוצרית המאושרת בידי אלוהים. התוספות לוולגטה ולשבעים בדניאל ג׳ משמרות את שירת שלושת הצעירים (הבנדיציטה), מזמור הלל המושר בתוך הכבשן שנותר חלק מליטורגיית השעות של הכנסייה כמזמור לתפילת שחרית של יום ראשון. שלושת הנערים מוערצים כמופת של אמונה איתנה תחת רדיפה ושל ביטחון שאינו מתנה את הנאמנות בהבטחת הצלה — כפי שמובע בהכרזתם שאלוהים יכול להצילם, "ואם לא", עדיין לא ישתחוו לפסל (דניאל ג׳ 17-18).