בנדיקטוס מנורסיה והכוס שלא הכילה את רעלה
הקדוש בנדיקטוס מנורסיה (כ־480–547) נמלט מרומא אל מערה בסוביאקו, שרד ניסיון הרעלה בידי נזירים שנטרו לו על משמעתו, החיה נזיר צעיר שנמעך תחת קיר קורס, וכתב את הכלל שעיצב את הנזירות המערבית. האפיפיור פאולוס השישי הכריז עליו פטרון אירופה ב־1964.
משכתי את בנדיקטוס מרומא באותה הדרך שבה משכתי אחרים מתוך ערים שהיו על סף להחריב אותם — לא בקטסטרופה, אלא בבחילה. הוא היה צעיר ממשפחה טובה, שנשלח ללמוד רטוריקה ומשפטים ברומא שהייתה, בסוף המאה החמישית, כבר קליפה ריקה של אימפריה, הדרה הישן מתעקל לרשעות בקרב הסטודנטים שהיה אמור לחלוק עמם חברה. הוא נטש אותה, ואומנתו הזקנה שטיפלה בו לא הסכימה לעזוב אותו, כך שלקח אותה עד אֶנְפִידֶה לפני שנשמט לבדו אל מערה מעל חורבות וילתו הישנה של נירון בסוביאקו, שם הנחתי לו להיעלם מכל תיעוד במשך שלוש שנים, בלתי מוכר לאיש מלבד נזיר בשם רומנוס שהוריד לו לחם בחבל דרך פני הצוק. הקדושה, לעיתים קרובות יותר משהסיפורים מרמזים, מתחילה בעלמון שאני עצמי מסדרת.
הוא לא נשאר נסתר. השמועה על הנזיר במערה התפשטה, וקהילת נזירים סמוכה, שאיבדה את ראש המנזר שלה, התחננה שינהיג אותם, בהזהירה אותו בכנות שרמת הדרישות שלו לא תתאים להרגליהם. הוא הזהיר אותם בחזרה וקיבל בכל זאת, ושניהם הוכיחו זה את זה צודקים: כלל המשמעת שלו היה קשוח מדי לאנשים שביקשו כלל מתוך חוסר מנוחה ולא מתוך החלטיות. הם ניסו להורגו בשל כך. התיאור, שנרשם דור מאוחר יותר בידי האפיפיור גרגוריוס הגדול ב"דיאלוגים" שלו מעדות תלמידיו של בנדיקטוס עצמו, מספר שהם ערבבו רעל ביינו והגישו לו על השולחן. בנדיקטוס, כמנהגו, עשה את סימן הצלב מעל הכוס לפני שתייה — והכוס התנפצה כאילו הוכתה באבן, והרעל נשפך ללא נזק אל הרצפה. הוא קם ללא כעס, אמר להם בפשטות שהזהיר אותם שדרכיו ודרכיהם לא יתאימו, וחזר לבדו לסוביאקו. איני נהנית מן הצורך לשבור כוסות כדי לשמור על חיי אדם, אך אעשה זאת, ואיני חבה הסבר למי שערבב את הרעל.
מה שצמח מסוביאקו היו שנים־עשר מנזרים קטנים, ולבסוף, סביב 529, המוסד הגדול יותר במונטה קסינו, שנבנה במקום שבו עמד מקדש לאפולו, המזבח הישן נשבר וכנסייה הוקמה מעליו. שם, כפי שמספר גרגוריוס, נזיר צעיר שחפר בגן נמעך כאשר קיר של מבנה בלתי גמור קרס עליו — אחיו חפרו בין ההריסות בבכי, בטוחים שהוא מת, ונשאו את הגוף השבור אל בנדיקטוס, שהתפלל עליו והשיב לנזיר גם את חייו וגם את עבודתו. שם, גם, אחותו התאומה סקולסטיקה, המוקדשת אף היא לי, פגשה אותו פעם בשנה לדבר על דברי קודש עד יום מותה — ולאחר מכן ראה בנדיקטוס, שהוזהר מראש בתפילה, את נשמתה עולה לשמים בדמות יונה, וקבר אותה בקבר שהכין לעצמו, כדי שהמוות לא יפריד בין מה שהמסירות אליי חיברה.
הוא כתב, אי־שם באותן שנות מונטה קסינו, את הכלל הנושא את שמו — מסמך קצר, אנושי ותובעני, בנוי על נדר היציבות, ועל משמעת ה"ora et labora", תפילה ועבודה, שעיצב את חיי הנזירות המערביים אלף וחצי שנה מאז, הועתק ונשמר בבתי כתיבה ובמנזרים ברחבי אירופה שעדיין לא ידעה שהיא זקוקה לו כדי לשרוד את החשכה הבאה. הוא מת במונטה קסינו סביב 547, עומד, כך מספרת המסורת, נתמך בידי אחיו לפני המזבח, לאחר שביקש שיישאוהו לשם כדי לפגוש את המוות על רגליו ולא במיטתו. דורות אחריו יצקו נזירי מנזרו שלו מדליה הנושאת את דמותו, את הצלב, ואת האותיות הלטיניות של נוסחת הגירוש שלו — Vade retro Satana, סור ממני שטן — מסירות שהכנסייה תאשר מאוחר יותר ותעניק לה מנוחת נפש, נושאת את שמו עדיין אל תוך קרבות כנגד החשכה שכבר עמד מולה פעם אחת, בכוס שלא הכילה את רעלה.
התיעוד
הקדוש בנדיקטוס מנורסיה (נולד כ־480, נורסיה [נורצ'ה], איטליה) עזב את לימודיו ברומא כדי לחיות כנזיר־מתבודד במערה בסוביאקו במשך כשלוש שנים. מאוחר יותר ייסד שנים־עשר מנזרים קטנים באזור סוביאקו, וסביב 529 את מנזר מונטה קסינו, שם חיבר את כלל הקדוש בנדיקטוס — טקסט יסוד של הנזירות המערבית הבנוי על יציבות, ציות, ומשמעת ה"ora et labora", תפילה ועבודה. המקור ההיסטורי העיקרי לחייו הוא "הדיאלוגים" של האפיפיור גרגוריוס הגדול, ספר ב׳, שנכתב סביב 593–594 מעדות המיוחסת לתלמידיו של בנדיקטוס עצמו. הוא מתעד את ניסיון ההרעלה בסוביאקו (הכוס המנופצת), את החייאתו של נזיר צעיר שנהרג בקריסת מבנה במונטה קסינו, ואירועים נוספים. אחותו התאומה, הקדושה סקולסטיקה, ייסדה קהילת נזירות סמוכה ונקברה, על פי הוראת בנדיקטוס, בקבר שהכין לעצמו. בנדיקטוס מת במונטה קסינו סביב 547. האפיפיור פאולוס השישי הכריז עליו פטרון אירופה באגרת השליחית Pacis Nuntius ב־24 באוקטובר 1964. מדליית הקדוש בנדיקטוס, הנושאת את נוסחת הגירוש Vade Retro Satana, התפתחה מתוך מסירות שמרכזה במונטה קסינו לאורך התקופה מימי הביניים, וקיבלה אישור רשמי ומנוחת נפש מהאפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר ב־1742. יום חג: 11 ביולי (הלוח הרומי הכללי); 21 במרץ ציין באופן מסורתי את מותו.
מקורות והפניות
- האפיפיור גרגוריוס הגדול, הדיאלוגים, ספר ב׳ (חיי הקדוש בנדיקטוס)
- כלל הקדוש בנדיקטוס
- האפיפיור פאולוס השישי, האגרת השליחית Pacis Nuntius (1964, הכרזת בנדיקטוס פטרון אירופה)
עוד מהאגף הזה
- מרטין איש טור וחצי גלימת החייל316–397הקדוש מרטין איש טור (316–397), חייל רומי שהפך לנזיר ולבישוף, זכור בעיקר בזכות ליל חורף אחד באמייאן, שבו חתך את גלימת חייליו לשניים למען קבצן קופא מקור, וראה בחלומו את המשיח לובש אותה. הוא ייסד כמה מהמנזרים הראשונים בגאליה והפיץ את הבשורה באזורי הכפר.
- דומיניקוס, הרוזריו, והספר שהאש לא שרפה1170–1221הקדוש דומיניקוס דה גוזמן (1170–1221) ייסד את מסדר המטיפים כדי להילחם בכפירה האלביגנזית באמצעות למידה ותפילה. המסורת מספרת כי גבירתנו נתנה לו את הרוזריו בפרוואיי, וכי בפאנז'ו כתביו שרדו שלוש השלכות אל תוך להבות שכילו את הכתבים הכופרים לצדם.
- קתרינה מסיינה והפצעים שביקשה ממני להסתיר1347–1380הקדושה קתרינה מסיינה (1347–1380), טרציארית דומיניקנית ומיסטיקנית, זכורה בזכות אירוסין מיסטיים עם המשיח, בזכות סימני פצעי המשיח (סטיגמאטה) שביקשה שיישארו בלתי נראים בימי חייה, ובזכות ששכנעה את האפיפיור גרגוריוס האחד־עשר להשיב את מושב האפיפיורות מאביניון לרומא. היא הוכרזה דוקטור הכנסייה ב־1970.
- גרגוריוס עושה הנפלאות וההר שזזבסביבות 213–270הקדוש גרגוריוס איש נאוקיסריה (בסביבות 213–270), תלמידו של אוריגנס, נהיה לבישוף של עיר שבה היו רק שבעה עשר נוצרים, ולפי הדיווח עזב אותה כשנותרו בה רק שבעה עשר פגאנים. המסורת מייחסת לו הזזת הר וייבוש ביצה שטפה, מה שהעניק לו את התואר Thaumaturgus, עושה הנפלאות.