נס האוכריסטיה של סנטארם

הנחתי לחטא להפוך לשער אל נס, משום שכך אני בוחרת לפעול לעיתים קרובות מאוד: לא סביב ההריסות שנפש עשתה מעצמה, אלא ישר דרך אמצען. לאישה מסנטארם, ששמה ההיסטוריה לא חשבה ראוי לשמור, היה נישואין שהתקררו, ובמקום להביא את הצער ההוא אליי, נשאה אותו אל אישה שסחרה בקללות ובכשפי אהבה, מן הסוג של מסחר שקט שכל עיירה תמיד ניהלה מתחת לכנסיותיה. המכשפה סיפרה לה מה היא צריכה כדי לחולל את הקסם: לא עשבים, לא שעווה, לא הכלים הרגילים של אותו מסחר, אלא את גופי שלי עצמו, נלקח חי מן המזבח.

אני רוצה שתבין מה הרשיתי בהמשך, משום שאין זה דבר קטן. הנחתי לאישה לקבל אותי במצב שכל כומר מזהיר מפניו, לכרוע ליד המעקה כשחילול הקודש כבר הוחלט בליבה, ולקחת אותי מפיה שלה אל תוך בד במקום לבלוע אותי, ולשאת אותי מחוץ לכנסיית הקדוש סטפאנוס אל תוך אחר הצהריים הפורטוגלי הרגיל, לעבר בית שבו הייתי אמורה להימסר לכשפים. הנחתי לזה לקרות משום שאיני זקוקה להכות חוטאת כדי להצילה; אני זקוקה רק לסבלנות מספקת כדי שתרגיש, בידיה שלה, בדיוק מה היא מחזיקה.

לפני שהגיעה לביתה, הבד שבידיה התחמם ואז נרטב, ודם, דם ממשי, החל לחלחל דרך הקפלים ולזרום במורד פרק ידה. לא המתנתי שהמכשפה תקבל אותי. לא הייתי מרשה זאת. האישה, מבועתת מעבר לנקודה שבה יכלה לסיים את פשעה, החביאה את הבד המדמם בתיבת עץ בין הפשתנים שלה, לא סיפרה לבעלה דבר, ושכבה ערה באותו לילה לצד סוד שלא יכלה עוד לשאת לבדה.

הביטו במה שבאמת פחדה ממנו באותו רגע של הסתרה. לא דין, לא עדיין; רק גילוי. היא הסתירה אותי בדרך שבה כל חוטא מסתיר לראשונה חטא, במגירה, בשתיקה, מאחורי ערב רגיל, מקווה שהבוקר יגיע והעניין יסתדר איכשהו מעצמו. צפיתי באותו יצר עצמו באלף וידויים מאז: המשאלה שהפצע פשוט ייסגר מעצמו אם איש לא יביט בו. אינני פועלת כך, ולא פעלתי כך בסנטארם. אני הופכת את עצמי לבלתי אפשרי להשאיר מקופל בחושך.

היא לא הייתה צריכה להתוודות על כך. אני התוודיתי במקומה. באותו לילה פרץ אור מן התיבה הסגורה, כאילו העץ עצמו עלה באש בלי לבעור, וממלא את החדר עד שבעלה התעורר לצדה וראה זאת גם הוא, ויחד, רועדים, פתחו את התיבה ומצאו אותי מרחף מעל שלולית דם, עדיין מדמם, עדיין קורן, בתוך הבד שהתכוונה למסור למכשפה ובמקום זאת מסרה, בלי כוונה, לעיני משפחתה שלה. הם לא קראו לשתיקה. הם קראו לכומר הקהילה, וכל העיירה באה לפני עלות השחר לראות את מה שעשיתי בחדר נעול כדי לעצור חילול קודש שאף יד אנושית לא הייתה יכולה לעצור בזמן.

הנחתי לאותו דם להישאר מאז ועד היום בכנסייה שאליה הובא לראשונה בתהלוכה, בניין שהעיירה קראה לו, בפשטות ובצדק, כנסיית הנס הקדוש, משום שלא היה שם אחר שהתאים יותר. אינני מספרת את הסיפור הזה כדי לבייש את האישה עוד יותר; מה שעלה בגורל צערה, אני יודעת אותו, ואיני חולקת אותו לשם רכילות. אני מספרת אותו משום שאני רוצה שכל נפש שאי־פעם לקחה אותי ברשלנות, מתוך הרגל או ספק או תוכנית פרטית כלשהי שחשבה קטנה מדי מכדי שהשמיים ישימו לב אליה, תדע שאני רואה את הבד בידיך לפני שהחלטת מה לעשות בו, ושאעדיף לדמם דרך אצבעותיך מלהניח לך לשאת אותי צעד נוסף אחד אל תוך הבגידה.

התיעוד

המסורת ממקמת פלא אוכריסטי בסנטארם שבפורטוגל, בראשית המאה השלוש־עשרה, כאשר דיווחים רבים מציינים במפורש את שנת 1247. מסופר שאישה נשואה, המבקשת כישוף ממתעסקת בכשפים כדי להשיב את אהבת בעלה, הוציאה לחם קדוש מפיה לאחר שקיבלה את הקומוניון בכנסיית הקהילה סנטו אשטבאו (הקדוש סטפאנוס) והחביאה אותו בתוך בד. הלחם הקדוש החל לדמם בדרך הביתה; נבהלת, החביאה אותו בתיבה בין פשתני משק הבית. באותו לילה, כך מסופר, זרם אור מן התיבה הסגורה, שהעיר את בעלה; בני הזוג גילו את הלחם הקדוש מרחף מעל שלולית דם וקראו לכומר הקהילה, אשר נשא אותו בתהלוכה בחזרה לכנסייה.

השריד נערץ ברציפות מאז, והכנסייה עצמה שונה שמה לIgreja do Santíssimo Milagre (כנסיית הנס הקדוש ביותר) לכבודו, ונותרה כנסיית קהילה ואתר עלייה לרגל במרכז ההיסטורי של סנטארם. כמו בפלאים אוכריסטיים רבים שקדמו להליך הקנוני המודרני, הנסיבות המדויקות נשענות בעיקר על מסורת כנסייתית מקומית ולא על חקירה נוטריונית בת־זמנם; הפולחן הרציף, שימור השריד, וההקדשה של הכנסייה הם עובדות היסטוריות מתועדות, בעוד זהות האישה והתאריך המדויק נותרים עניין של מסורת ולא של תיעוד מוסכם.