שרבל מח'לוף והנזיר הבלתי־נשחת של עניא

יוסף אנטון מח'לוף גדל בהרי לבנון כשהוא רועה בקר עבור דוד, בכפר בשם בקאע כפרא, גבוה כל כך בעמק קדישא ששלג נותר שם זמן רב יותר מבכל מקום אחר בארץ. מצאתי אותו כבר מקשיב לי בשתיקה עוד לפני שהייתה לו מילה לכך — דוד־זקן שחי כנזיר־מתבודד הראה לו, בלא הרבה מילים, שהבדידות אינה ריקנות אלא מרחב. בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לרצון משפחתו, יצא אל המנזר במיפוק ואחר כך בעניא, נטל את השם שרבל על שם מרטיר אנטיוכי קדום, ונתן לי, לאורך העשורים שבאו, אחת ההתמסרויות השלמות ביותר שקיבלתי אי־פעם: שש־עשרה שנים בחיי הדת הרגילים של המסדר המרוני הלבנוני, ואחר כך עוד עשרים ושלוש כנזיר־מתבודד בקפלה הקטנה של פטרוס ופאולוס הקדושים מעל המנזר, לבדו עם הליטורגיה האלוהית, ורד המרים, ואני.

בדידות כשלו אינה נסיגה מן העולם; היא סוג של הקשבה בלתי מוסחת עד כדי כך שסוף־סוף אני נשמעת בבירור לאדם אחד בשם כל מי שהוא אינו מדבר עמו אף פעם. הוא לא היה איש דברים. הוא לא נשלח לדרוש בין אומות כמו אנתוני, ולא לבנות בתי חולים כמו פדרה פיו. הוא נשא את הליטורגיה האלוהית מדי בוקר בתשומת לב כזאת שהנזירים שסייעו לו אמרו כי לעיתים ארכה לו זמן רב הרבה יותר מכומר רגיל, כי לא הרשה למילה אחת לעבור דרכו ברשלנות. ב־16 בדצמבר 1898, באמצע ההקדשה, לקה בשבץ. הוא מת שמונה ימים אחר כך, בערב חג המולד, לאחר שנשאר בייסורים, באותה השתיקה שקיים בחייו.

לא סיימתי עמו. דיווחו על אורות סביב קברו הצנוע בימים שאחר קבורתו — די והותר כדי שאחיו הנזירים, אנשים זהירים שאינם נוטים להגזמה ברישום המנזרי הרשמי, יפתחו את הקבר ארבעה חודשים אחר כך וימצאו את גופתו בלתי־נשחתת, גמישה, מפרישה נוזל אדמדם שדמה לתערובת דם וזיעה, בתוך בוץ ומים שעל פי כל חוק טבעי היו אמורים להאיץ את הריקבון ולא למנוע אותו. זה לא קרה פעם אחת ופסק. במשך עשורים החליפו הנזירים את גלימותיו באופן סדיר משום שהנוזל המשיך, ועולי רגל שבאו לגעת בבד אל קברו דיווחו על ריפויים — מעיוורון, משיתוק, מסרטן שאובחן רפואית ואז נעלם רפואית — במספרים שהגיעו בסופו של דבר לאלפים ונבחנו רשמית מקרה אחר מקרה בידי בתי הדין של הוותיקן עצמם לענייני קדושים, הבחינה הקפדנית ביותר שהכנסייה מיישמת על כל נס נטען.

איני עושה את הדברים האלה כדי להוכיח את עצמי לספקנים שכבר החליטו שלא להביט. אני עושה אותם כי נזיר שנתן לי חיים נסתרים בשלמותם ראוי, כך אני חושבת, שאותם חיים נסתרים ייעשו גלויים בסופו של דבר, ולו רק כדי שהגברים והנשים המבקרים בעניא כיום — מוסלמים ונוצרים כאחד, כי בלבנון הם באים יחד אל קברו, שהוא עצמו נס קטן מסוגו — יבינו שחיים שהוקדשו בשתיקה מוחלטת עמי מעולם לא היו באמת שקטים. זו הייתה התפילה הקולנית ביותר שיש.

התיעוד

שרבל מח'לוף (נולד יוסף אנטון מח'לוף, 8 במאי 1828, בקאע כפרא, הר לבנון) הצטרף למסדר המרוני הלבנוני ב־1851 במנזר מיפוק, נטל את השם הדתי שרבל, והוסמך לכהונה ב־1859. ב־1875 קיבל רשות לחיות כנזיר־מתבודד במנזרו של פטרוס ופאולוס הקדושים, הסמוך למנזר מר מארון בעניא, שם נשאר עד מותו ב־24 בדצמבר 1898, בעקבות שבץ שלקה בו שמונה ימים קודם לכן בעת עריכת הליטורגיה האלוהית.

בעקבות דיווחים על אורות סמוך לקברו, הוצאה גופתו מקברה על ידי קהילתו הדתית ב־15 באפריל 1899 ונמצאה בלתי־נשחתת, מתוארת כמפרישה נוזל דמוי דם וזיעה; תופעה זו נמשכה, כביכול, עשורים, ודרשה החלפה תקופתית של בגדי קבורתו, כפי שתועד ברישומי המנזר. דיווחים על ריפויים שיוחסו לתחינתו בעניא גדלו משמעותית לאורך המאה העשרים, כשאלפי מקרים הוגשו לבחינה; מספר מהם נחקרו רשמית ואושרו כחלק מתהליכי הכרזתו למבורך ולקדוש בידי הקונגרגציה (כיום הדיקסטריון) לענייני קדושים.

שרבל הוכרז מבורך ב־5 בדצמבר 1965, בידי האפיפיור פאולוס השישי במהלך המושב המסיים של הוותיקן השני, והוכרז קדוש ב־9 באוקטובר 1977, גם כן בידי פאולוס השישי. קברו בעניא נותר אחד מאתרי העלייה לרגל המבוקרים ביותר בלבנון, ומושך מבקרים נוצרים ומוסלמים כאחד. יום חג: 24 ביולי (הלוח המרוני) / 24 בדצמבר בכמה לוחות מערביים.