גבירתנו מאקיטה

הלכתי אל פינה בעולם שהמיסיונרים מכנים אדמה קשה, אי של מקדשים ומזבחות אבות שבו קציר הבשורה תמיד הגיע לאט, ושם בחרתי נזירה שלא יכלה לשמוע את מקהלתה שלה שרה. האחות אגנס סאסאגאווה נכנסה לחיי הדת מאוחר, כבר הולכת ומתחרשת, כבר נושאת בגופה יותר סבל משאחיותיה ידעו, במנזר קטן של מכון משרתות האוכריסטיה מעל שדות האורז מחוץ לאקיטה. יש לי הרגל שהעולם ממשיך שלא לשים לב אליו: אני מעדיפה את שתיקת החרשים ואת גמגום כבדי הלשון, משום שבריקנות ההיא אין כל פקחות שלי עצמי להתחרות בה, יש רק מקום.

בקיץ 1973, נפתח בכף ידה פצע דמוי צלב ולא חדל לדמם, והיא נשאה אותו כפי שברנדט נשאה לעג וכפי שקתרין נשאה ארבעים ושש שנים נסתרות, בלא תלונה, משום שכבר אמרתי לה, בדרך חסרת המילים שבה אני מדברת אל אלה שאני מכינה, שזה לא היה סוף מה שהתכוונתי להראות. תוך שבועות אחדים, פסל העץ הקטן של אימי שעמד בקפלת המנזר, גולף בידי אומן עבור בית תפילה שלא יכול היה להרשות לעצמו כמעט דבר אחר, נמצא נושא את אותו פצע בדיוק, חתוך בעץ, בוכה דם בדיוק במקום שבו נפתחה ידה של האחות עצמה.

מה שהתרחש לאחר מכן הנחתי שייראה לא פעם אחת, בדרך שחזיון יחיד יכול לאחר מכן להיות מוטל בספק כתעלול של אבל או אור נרות, אלא שוב ושוב במשך כמעט שמונה שנים, לפני נזירות וכמרים וספקנים ומדענים ומבקרים רגילים בלא כל אינטרס בתוצאה כלל, כדי שאיש ישר לא יוכל לומר לאחר מכן שזה קרה רק לתמימים. הפסל בכה, ביותר ממאה מקרים נפרדים שהיו לעדים, תועדו, ובמקרים מסוימים אף צולמו, לחות שאין לה מקור טבעי בתוך עץ מגולף שיכול להפיק אותה. דם נמצא על כף ידו. דמעות נותחו במעבדות ביפן ובאמריקה שמצאו אותן, ואת הדם, תואמים ביולוגית לנוזל אנושי חי, אף שעץ אינו בוכה דבר מעצמו.

ודיברתי, בדרך המצומצמת שבה אני תמיד מדברת כשעונש נעצר במקום להשתחרר, על אש שתיפול מן השמיים ותכלה חלק גדול מן האנושות, על בישופים המוצבים כנגד בישופים וכמרים כנגד כמרים, על מחרוזת התפילה ותשובה כמגינים היחידים הנותרים כשפקחות אנושית מיצתה את עצמה. אמרתי דברים כאלה לפני כן, בפאטימה, מפי ילדים צעירים מכדי להמציא תאולוגיה, ואיני נהנית לחזור על אזהרה יותר משאב נהנה לחזור על עצמו בפני ילד שלא ישב בשקט ליד השולחן. אך אעדיף להזהיר פעמיים על פני להניח לבית לבעור פעם אחת.

ריפאתי אותה, בבוא הזמן, מן החירשות שסגרה אותה לתוך שתיקה שלא הייתה מבחירתי אלא של גוף ששחוק ממחלה, משיבה את מה שהמחלה לקחה באותה פשטות שבה הנחתי למחלה לקחת אותו, כך שהאחיות שצפו בה קוראת שפתיים מול קהילתה כולה במשך שנים צפו בה שומעת במקום זאת פעמון מצלצל מעבר לחצר. אינני מחוללת דברים אלה כדי לבנות מקדש לשם עצמו. אני מחוללת אותם משום שאם הבוכה על ילדיה אינה מטפורה שהמציאו משוררים; היא רעייתי, וכשהנחתי לדמותה העצית לבכות במנזר שאיש מחוץ לפרובינציה ההיא מעולם לא שמע עליו, הראיתי לכל הכנסייה, בארץ שבה עדיין כה מעטים אנחנו, שהיא לא חדלה להתאבל על עולם אבוד, וגם אני, דרכה, לא חדלתי.

התיעוד

בין השנים 1973 ל־1981 דיווחה האחות אגנס קטסוקו סאסאגאווה, חברה במכון משרתות האוכריסטיה באקיטה שביפן, על סדרת מאורעות יוצאי דופן, שהחלה בפצע בצורת צלב בכף ידה השמאלית ביוני 1973. פסל עץ קטן של הבתולה, שגולף עבור קפלת המנזר, נמצא לימים נושא פצע זהה, ודווח כבוכה במאה ואחד מקרים מתועדים בין 1975 ל־1981, לעיני כמרים, אנשי דת והדיוטות, ובהם לא־קתולים; דווח גם שהפסל הזיע דם לפחות פעם אחת. האחות אגנס קיבלה בתקופה זו מסרים פנימיים המזהירים מפני עונש לעולם שאינו שב בתשובה, מהדהדים נושאים המזוהים עם התגלויות פאטימה.

דגימות מן הנוזל נותחו במעבדות משפטיות, ובהן באוניברסיטת אקיטה ובאוניברסיטת גיפו, אשר דיווחו על ממצאים התואמים דמעות ודם אנושיים ולא כל חומר טבעי לפסל העץ; הכנסייה לא הוציאה פסק דין מדעי מאשר בלתי תלוי מעבר לציון הניתוחים המקומיים הללו. הבישוף ג'ון שוג'ירו איטו מניגאטה, האורדינריוס המקומי בעל הסמכות על אקיטה, ניהל חקירה קנונית רשמית, וב־22 באפריל 1984 פרסם הצהרה רועית המכירה במאורעות כ"בעלי אופי על־טבעי" ומתירה פולחן ציבורי בתוך הדיוצזה שלו. זהו פסק דין ברמת הדיוצזה מטעם הבישוף המקומי; הוא לא הועלה לאישור התגלות רשמי בידי הכס הקדוש, ואין הצהרה אפיפיורית בנוגע לאקיטה. דווח לימים שחירשותה העמוקה של האחות אגנס נרפאה; המנזר ממשיך לקבל עולי רגל.