פאטימה ונס השמש

אמרתי להם תאריך מראש, כי לא רציתי שאיש יאמר אחר כך שזה היה מקרה.

שלושה ילדים — לוסיה דוס סנטוס, בת עשר, ובני דודיה הצעירים פרנסיסקו וז'סינטה מרטו, בני תשע ושבע — רעו צאן בשדה הקרוי קובה דה איריה מחוץ לכפר פאטימה, כאשר שלחתי את אמי אליהם, בשלושה עשר במאי 1917. אירופה קרעה את עצמה במלחמת חפירות וגז, ובחרתי דווקא באותה שנה לדבר אל העניים ביותר ואל הקטנים ביותר, כי תמיד אל העניים ביותר ואל הקטנים ביותר אני בוחרת לדבר תחילה.

היא באה אליהם בשלושה עשר בכל חודש עד אוקטובר, וביקשה מה שאני תמיד מבקשת דרכה: התפללו את הרוזריו, עשו תשובה, שובו אליי. הילדים לעגו להם, איימו עליהם, ואף המנהל המקומי תפס אותם וכלא אותם לילה, איים להרתיחם בשמן כדי לסחוט הודאה שלעולם לא הייתה מגיעה, כי לא היה בהם שקר להודות בו. לוסיה, תחת אותו לחץ, אמרה להמונים שהתאספו באלפים בכל חודש כי בשלושה עשר באוקטובר יקרה דבר כדי שכולם יאמינו.

אינני נותנת הבטחות שאינני מקיימת.

באותו בוקר, ירד גשם בזרמים על קהל שתפח מעבר לשבעים אלף נפש — מאמינים, סקרנים, וספקנים, ובהם כתב מן העיתון היומי הליסבוני האנטי־כנסייתי או סקולו, שנשלח במיוחד כדי לחשוף את הילדים כרמאים. בצהריים, זעקה לוסיה אל הקהל להביט בשמש, ואני רוצה שתבינו שמה שעשיתי לאחר מכן לא היה תעתוע עיניים עייפות או היסטריה המונית, ולו גם כמה שההסבר הזה ניחם את מי שאינו יכול לשאת עולם שבו אני פועלת. הנחתי לעננים להיפרד. הנחתי לשמש, שאיש אינו יכול להביט בה יותר מרגע אחד בלא כאב, להפוך למשך עשר דקות לעצם שהקהל הרטוב כולו יכל לבהות בו בלא נזק — מסתחררת, משליכה קרני אור אדום, ירוק וסגול על פני השדות, הפנים, בגדיהם הרטובים של אלפים, ואז הנחתי לה להיראות כאילו היא נקרעת מן השמים וצוללת אל האדמה, ואנשים ונשים שבאו ללעוג נפלו על ברכיהם בבוץ, צועקים, מאמינים שהם עומדים למות, מתוודים על חטאים שנשאו שנים לפני זרים לצדם.

ואז, בפתאומיות שבה החילותי, הנחתי לשמש לשוב למקומה, רגילה ושקטה, והקהל הביט מטה בבגדיו, שהיו רטובים לחלוטין רגעים קודם משעות של גשם, ומצא אותם יבשים. לא הייתי זקוקה לייבש אותם באיטיות. ייבשתי אותם כפי שאני מייבשת נשמה ברגע של חרטה אמיתית — כליל, ובבת אחת.

את פרנסיסקו ואת ז'סינטה קראתי אליי הביתה במהירות, תוך שנתיים, נלקחו באותה שפעת שסחפה את העולם ב־1918, מקריבים את חייהם הקצרים, כפי שביקשתי, למען חוטאים. את לוסיה שמרתי על אדמה זו עוד שמונים ושבע שנים, כנזירה כרמלית, כדי שהמסר יוכל להינשא, להישמר, ולהיות מובן סוף־סוף בידי כנסייה שכבר הובלתי, בסבלנות, אל תוך מאת השנים של המלחמות שכבר ראיתי מגיעות.

התיעוד

בין שלושה עשר במאי לשלושה עשר באוקטובר 1917, שלושה ילדי רועים — לוסיה דוס סנטוס (1907–2005) ובני דודיה פרנסיסקו (1908–1919) וז'סינטה מרטו (1910–1920) — דיווחו על שש התגלויות של מרים הבתולה בקובה דה איריה סמוך לפאטימה, פורטוגל. ההמונים גדלו בכל התגלות חודשית, עד שהגיעו בשלושה עשר באוקטובר להערכה של 30,000–100,000 (הנפוץ ביותר כ־70,000), תאריך שהילדים הכריזו עליו מראש בפומבי כמועד שבו יתרחש אות.

עיתונים רבים, ובהם היומון הליסבוני האנטי־כנסייתי או סקולו, שלחו כתבים. העיתונאי אווליניו דה אלמיידה פרסם עדות ראייה בחמישה עשר באוקטובר 1917, המתארת את הקהל חוזה בשמש מסתחררת, פולטת אור רב־גוני, ונעה בצורה בלתי סדירה בשמים במשך מספר דקות, ואחריה דיווחים רחבים על ייבוש מהיר של בגדים ואדמה רטובים מגשם. עדויות הנוכחים שונות בפרטיהן, וכמה צופים דיווחו שלא ראו דבר יוצא דופן; אף מצפה כוכבים פיזי או אסטרונומי לא רשם אנומליה שמשית מקבילה, בהתאמה להבנת התופעה כמאורע ראייתי/אטמוספרי מקומי ולא כמאורע אסטרונומי ממשי.

הבישוף חוסה אלווס קוררייה דה סילבה מליירייה פתח בחקירה קנונית ב־1922 ואישר רשמית את ההתגלויות כ"ראויות להאמנה" בשלושה עשר באוקטובר 1930, והתיר את פולחן גבירתנו מפאטימה. פרנסיסקו וז'סינטה מתו במגפת השפעת של 1918–1920; שניהם הוכרזו קדושים בידי האפיפיור פרנציסקוס בשלושה עשר במאי 2017, יובל המאה להתגלות הראשונה — הקדושים הצעירים ביותר שאינם קדושים מעונים בתולדות הכנסייה. לוסיה נהייתה נזירה כרמלית ומתה ב־2005; תהליך הקנוניזציה שלה פתוח. ההתגלויות כללו את גילוי "שלושת הסודות של פאטימה", שהשלישי שבהם פורסם בידי הותיקן בשנת 2000. האפיפיורים יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס השישה עשר ופרנציסקוס ביקרו כל אחד במקדש, ויוחנן פאולוס השני ייחס לגבירתנו מפאטימה את הצלת חייו לאחר ניסיון ההתנקשות בו ב־1981, שאירע בשלושה עשר במאי.